אדל טאראבט פרש השבוע מכדורגל, ואם יש שחקן אחד שמגלם בצורה כמעט מושלמת את כל מה ש-״הרחובות לא ישכחו״ מנסה לחגוג - זה כנראה הוא.
״הרחובות לא ישכחו״ אף פעם לא היה סיפור על השחקנים הכי גדולים בהיסטוריה. את מסי, רונאלדו, זידאן ורונאלדיניו אף אחד לא צריך להזכיר לנו. שתינו אותם בלייב כמה שהיה אפשר. הרחובות שייכים דווקא לאלה שהיו שם לרגע, שכבשו לנו את המוח ואת הלב במשחק או בתקציר שראינו כדרך אגב. גם התקופה שהם באמת ליוו אותנו הוגבלה לכמה חודשים, גג עונה אחת. טאראבט היה בדיוק כזה.
מי שיראה את קלטת הביצועים שלו מקווינס פארק ריינג’רס בתחילת העשור הקודם, יראה כדורגלן ששיחק קודם כל כדי לבדר את ההמונים. מסוג השחקנים שכמעט ואין להם מקום במשחק של היום. עוד דריבל, עוד עקב, עוד השחלה בין הרגליים, עוד ניסיון לעבור שחקן שכבר עברת לפני שלוש שניות. לרוב זה נגמר באיבוד מטופש, אבל מדי פעם זה נגמר במהלך שגרם לך לתפוס את הראש.
בעונת 2010/11, בצ’מפיונשיפ, כל הקסם הזה התחבר להישגיות. טאראבט קיבל את המפתחות של ק.פ.ר ופשוט השתלט על הליגה. שערים, בישולים, דריבלים, השפלות – ובעיקר התחושה הנדירה הזאת שבכל פעם שהכדור מגיע אליו משהו יכול לקרות. היש כיף כזה עבור אוהד? כמה כוח יש בידיעה הזו, שיש לך את הקוסם הזה שיעשה משהו נפלא יש מאין.
ק.פ.ר עלתה לפרמייר ליג, וטאראבט הפך משחקן מוכשר בטירוף שלא ממש מצא את עצמו בטוטנהאם, לאחד השמות הכי מסקרנים בכדורגל האנגלי.
הקריירה של טאראבט מעולם לא התפתחה למסלול שהכישרון שלו הבטיח. ק.פ.ר, פולהאם, מילאן, בנפיקה, גנואה. היו רגעים שבהם נדמה היה שעוד שנייה הוא הופך לכוכב אמיתי, ורגעים אחרים שבהם הוא כמעט נעלם מהמפה. מאמנים התאהבו בו, מאמנים התייאשו ממנו, ובעיקר הכדורגל השתנה סביבו. העולם הלך יותר ויותר לכיוון של משמעת טקטית, לחץ, נתונים וקבלת החלטות - וטאראבט תמיד הרגיש כמו כדורגלן שנולד כדי לקבל כדור ולשאול את המגן שמולו אם הוא מוכן להתבזות היום.
האם הוא לא מיצה את הכישרון שלו? כנראה. האם הוא היה יכול להגיע הרבה יותר רחוק? כמעט בוודאות. אבל דווקא בגלל זה אנחנו אוהבים גם שחקנים כאלה. הכדורגל העולמי מספיק גדול כדי להכיל גם את מועדוני הענק ואת השחקנים שנשפוט על פי תארים וזמן בשיא, וגם את המכשפים, הקוסמים, אמני הבמה שמוסיפים עוד מימד לאהבת המשחק שלנו.
יש שחקנים שההיסטוריה תזכור.
ויש שחקנים שהרחובות לא ישכחו.