אהבת אב לבת לפני שנתיים בדיוק, ב־06.10.2024, באזכרה של בתי אוריה, סיפרתי על אוריה ועל הקשר המיוחד בינינו. מאז 7.10, היום שבו אוריה נרצחה, הבנתי שרק כשמאבדים בת מבינים עד כמה עמוקה האהבה אליה. בסרטון המקוצר אני מספר על אוריה, מהרגע שבו פרצה לעולם ועד נשימותיה האחרונות, על הקשר בינינו ועל אהבתנו הגדולה אליה. -----‐------------------ סיפור חייה של אוריה שלי אינו מסתכם בשעתיים האחרונות של חייה. היו לה חיים של 26 שנים ו 48 יום. ב 21 באוגוסט, 1997 בהדסה הר הצופים אוריה פרצה אל העולם. היא זינקה מבטנה של אמא. ניגשתי אליה, הסרתי את חבל הטבור מצווארה, הרמתי אותה ושמתי אותה בידיה של אמה וקראתי לצוות המיילדות ההמום. כן, זאת הייתה כניסה מרשימה מאוד. אוריה כלל לא בכתה, אבל בגיל 10 חודשים הבינה כי אם היא תצרח היא תקבל את מבוקשה. בהיותה בת 4 חודשים עברנו לקרית טבעון והיא הבחינה בי בגיל ½ שנה ומאז לא ירדה מידי ולא נפרדה ממני. כשהגענו לגן(על הכתפיים כמובן) ילדי הגן התאספו ושמעו את סיפורי הבדיה שלי על חוויותיה עם חיות הבר באפריקה(חלום שהגשמתי לה ולאחיותיה בהיותה בת 12). ישבנו רבות ותרגמתי לה ולאחיותיה את סרטי דיסני והילדים. אוריה הייתה פעילה מאוד. לכל מקום לקחתי אותה. למפגשים עם חברים וחברות(ביחוד איה), בריכות שחיה, מגרשי משחקים ולמועדון הכלבים עם צ'יקיטה. היא הצטיינה והתמידה בהתעמלות קרקע. טיילנו רבות ולאחר כל טיול שנתי אמרה לי. כבר היינו שם. היא לא ויתרה לי. בכל קייץ, עד בגרותה לקחה אותי כל שנה לקמפינג לבד בחוף הבונים, עוד אחד עם אחיותיה ולשלושה ימים בחורשת טל. זאת הייתה מסורת. עצירה בכחל, מקום יפה לקפה, קפיצות אינסופיות למים הקפואים, רפטינג בירדן והחלקה על הקרח במרכז קנדה. היא הייתה שדה משחת עם שמחת חיים גדולה. כשהייתה בת 12 אמה עברה לפ”ח. אני זוכר את הנסיעה שלנו לאמה שבה זלגו דמעות מעיניי. והשבתי לה כי נכנס לי גרגר אבק לעין. הבנתי כי התקופה הסתיימה. ואכן, חודשים ספורים לאחר מכן גם אני עברתי לשם בעקבות בנותיי. בהיותה בת 14 הדברים התהפכו. וואו, איזה גיל התבגרות. היא עשתה לי את בית הספר של החיים. לעולם לא אשכח את מסיבת הסיום שלה. היא הייתה אחת מהשחקניות הראשיות וליהקה ביד רמה את הבנים עם בגדי בלט מינימליים. איזה שליטה. ברוב שנות העשרים שלה היא גרה אצלי. הסדרה חברים לא הפסיקה לנגן. ובשנת חייה האחרונה גרה ברמת גן. עבדה בשירות לקוחות בחברות הביטוח והרפואה הגדולות בארץ. ובמקביל למדה והתקדמה בתחום המניקור שזה היה חלומה הגדול. בחורף דאשתקד היינו בחופשת סקי חלומית. היא גלשה וטסה במהירות. פשוט שדה. היה נפלא, כולנו היינו מאושרים על גג העולם. לעולם לא לא אשכח את שיחת הטלפון ב 7:56 שבה נפרדה ממני. ”אתה לא יכול לתאר עד כמה שאני אוהבת אותך”. לאחותה כתבה. ”אני ממש אוהבת אותך,את הכל”. אוריה הייתה בת, אחות וחברה של אהבה. כך אזכור אותה. #בשם_אוריה #העץ_של_אוריה #InTheNameOfOriya #TheTreeOfOriya

אוריה. איייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי

מלחמת הדת במתחם הנובה אני משתף אתכם בתקרית שהייתי מעורב בה בשבת האחרונה, שמחת תורה. התעמתתי עם מחללי אתר ההנצחה ביער רעים, מתחם הנובה. דרשתי וצעקתי על התיישים המזוקנים עם הפאות לחדול מריקודם במקום שבו בתי רקדה את ריקודה האחרון. האדמה שספוגה בדם 382 ילדינו ואנשי כוחות הביטחון. כחרשים הם התעלמו מצעקותיי והמשיכו בשלהם. הפכתי והטלתי לרצפה את שולחנם, ואז הם חדלו מלרקוד, כשאחד מהתיישים רץ לעברי וכמנהגו התנגש בי ואף לאחור. חברו, שרצה לחקותו, נסוג מיד כשהבין שהפעם לא אהיה עדין. המבוגר שבחבורה, ייתכן שהוא הרב שלהם, היה חיוור כסיד כשצעקתי עליהם שהם נאצים. גרועים ממשמידי העם היהודי. ברגע זה הגיעו שני שוטרים, שוטר ושוטרת, אדיבים ויעילים, והרגיעו את המצב. בעדינות ליווה אותי הצידה, ויחד עם נציג קק״ל הסבירו שהריקודים ייפסקו לאלתר. ואכן, השירים והריקודים הופסקו. חבריי ממשפחות נרצחי הנובה מנהלים מזה זמן רב מאבק באלו שמתעקשים לחגוג בשמחת תורה, היום העברי של אסון 7.10. הגיעו להסכמה שהם ילונו ויהיו בחניונים הרחוקים שביער רעים, ולא יקימו את ההקפות שלהם במתחם הנובה. אף אחד מאיתנו לא מתנגד לחגיגות שמחת תורה ולא מנסה למנוע זאת. בשורה התחתונה. מול האסון הגדול שקרה לנו לפני שלוש שנים, 07.10.23, עומדת ממשלה שאינה בוחלת בשום אמצעי כדי להישאר בשלטון. חילול ורמיסת אתר הנצחה, שאדמתו ספוגה בדם ילדינו, שוטרים וחיילים, על ידי חגיגות שמחת תורה הוא אמצעי להישאר בשלטון. עימותים בין דתיים שטופי מוח שחוגגים בגיא ההריגה לבין הורים שכולים, שאני נמנה ביניהם, משרתים את מטרתם. כעת הם יזעקו גוואלד. חילונים הורסים לדתיים את מצוות ריקודי שמחת תורה. זה ייתן נשק לרבנים בבתי הכנסת להשפיע על בעלי אמונה תמימים ולגרום להם להצביע למחוללי מלחמת הדת, כנגדנו, אזרחי המדינה היהודים והלא יהודים, וכנגד עמי האזור. הם לא יצליחו. חבריי ממשפחות הנובה משמיעים את קולנו בכל רשתות הרדיו והטלוויזיה. הסלידה מהתיישים המרקדים באתר ההנצחה ומשולחיהם גדלה.

משט אוריה – הבחירה בחיים 9.10.26 | יום ששי | 8:00 בבוקר ניפגש בחוף שדות ים למשט סאפ ושחיה לזכרה של אוריה ליטמן ריקרדו (21.08.1997 – 07.10.2023) מחכים לכם במועדון הגלישה פריגל במרכז הימי קיסריה שימו לב: מועד הארוע עלול להשתנות בהתאם לתנאי הים. יש לעקוב אחר העדכונים ברשתות ובסטוטס בוואטסאם

היהודים, הגרמנים והרוקדים היי, בת שלי. יום שישי בבוקר, ערב סוכות. היום פגשתי בני משפחות של השכנים שלך. באו לשתי אזכרות. האחת של מי שנפטר מסרטן בגיל 28, קצת מבוגר ממך, והשנייה של אב וסב שהלך לעולמו בערוב ימיו. שלוש שנים חלפו מהמפגש האחרון שלנו. בשבוע ההוא רקדת בארבע מסיבות. אחת יותר מדי. מה אני יכול לחדש לך? מטורף. למרות חוסר האמונה שלי, התעקשתי שתקברי כאן, בבית עלמין יהודי, כי נרצחת בהיותך יהודייה וישראלית. היום אני כבר לא יודע, לא מבין. בעיניי, להיות יהודי זה לעשות ולהאמין בעיקרון הדברים הבאים: ערכים טובים. מעשים טובים. עזרה הדדית. כיבוד הזולת. קידוש החיים. נאורות. ואהבה. כן, היהדות שהתקיימה אלפי שנים בזכות הערכים האלה. כל תינוק, עוד לפני שנולד, יועד להיות רופא או עו״ד. לצערי, זה כבר לא כך. הנבערות התפשטה, האהבה התפוגגה, כיבוד ועזרה לזולת לא קיימים יותר, וקידוש החיים אינו קיים יותר. כל האמצעים מקדשים את המטרות, וחללים והרוגים הם מחיר נסבל. כמו בשנתיים האחרונות, בצאת שמחת תורה יבואו המונים לרקוד ביער רעים, ביער המוות שלנו, היער שבו רקדת את ריקודך האחרון. הגרמנים אינם מעזים לרקוד במחנות ההשמדה, והפולנים לא באושוויץ. חברייך ואת לא ציוויתם לנו את החיים. זעקת שברצונכם לחיות, אהבתם את החיים. זה הכי בסדר לציין את יום השנה בשמחת תורה ואף לרקוד במקומות הנכונים. אבל אש הגיהינום תחכה לרוקדים ביער רעים. אלה אנשים שהערכים שבראש המאמר אינם מאמינים בהם ולא נוהגים על פיהם. ביי, בת שלי. השינוי עוד יגיע. נתראה בשבוע הבא. אוהב, אבא #בשם_אוריה #InTheNameOfOriya

יערב יום כיפור, 15:00, שנת קודש. הנייד צלצל. בצג המכשיר ראיתי את תמונתה של בת זוגי ד‘. עניתי ואמרתי לה: מה עובר עלייך? יש לך מפתח. מה את מעירה אותי כדי להגיד לי שאת מקדימה? ד‘ ענתה ללא בדל של בדיחות שיש דרמה, שאחי גם מעורב ועל הקו. ד‘ צירפה לשיחה את ראמי ממשטרת חדרה. ראמי: האם אתה בסדר? אני (מדבר לעצמי): הם נורמליים? ראמי: קיבלנו טלפון שאתה אובדני ומסוכן לעצמך לכאורה. ד‘: בעקבות הפוסט האובדני לכאורה שכתבת. אני(כרגיל מדבר לעצמי): לאן הסיפור יכול להתדרדר? ראמי: בעקבות הפוסט האובדני לכאורה שלך בטוויטר קיבלנו דיווח שכתבת שאתה מתכוון לעזוב את העולם. ד‘: הוא כתב שהוא רוצה לעזוב את הארץ. אני(לשם שינוי, לא לעצמי): נפלתם על הראש? בשביל זה הערתם אותי? רדו מהקו, אני חוזר לישון! ד‘: אתה רואה. הוא שמח ועליז. אין מה לדאוג, ואני בדרך אליו. ראמי: מדוע הוא ענה לך ולא לנו? ד‘: הנייד במצב נא לא להפריע. רק בני משפחה יכולים להעיר אותו. אני(שוב מדבר לעצמי): אני חייב להסיר אותה מרשימת המשפחה. ראמי: תודה רבה וגמר חתימה טובה(את המשפט הזה אולי המצאתי כי הייתי אפוף וזה נראה הגיוני). כיסיתי את הראש עם הכרית. הנייד צלצל. ד‘: ראמי בדרך. קמתי. לבשתי את חולצת החג שלי. כן, זאת הקרועה עם כתמי האקונומיקה. לאחר מספר שניות שמעתי דפיקות בדלת. פתחתי. ניחשתם נכון. ראמי ומואנס(השמות האמיתיים שמורים במערכת). ראמי: סלח לנו. אנחנו עושים את העבודה שלנו וחייבים לוודא שאתה לא אובדני ולא מסוכן לעצמך. אני: האם אנחנו בדרך לאברבנאל? ראמי: אנחנו בודקים שאתה לא אובדני. אני: האם אקדח הטייזר הבולט שעליך עבורי? ראמי: לא, מה פתאום. זה תמיד עליי. נרגעתי. הסרתי את המחשבות מראשי כיצד אני אוזק אותם עם האזיקים שלהם לאחר שאני מנטרל אותם (הם רק שניים ואין לי אזיקונים בבית). ראמי: מה קרה? אני: ספרו לי. אני רק ישנתי? ראמי: כתבת שאתה אובדני ורוצה לעזוב. אני: כתבתי שאם לא יהיה שינוי בקרוב, אעזוב את הארץ. זה נראה לי אופטימי יותר מאשר להישאר במצב אובדני עם ממשלה מטורללת כזאת. מה אתם חושבים? ראמי ומואנס(למדו ממני לדבר לעצמם): שתיקה. ראמי יצא למרפסת ודיבר עם המוקד או עם המפקד שלו. בינתיים השיחה עם מואנס מהסייבר קלחה בנושאים ברומו של עולם. סיפרתי לו שמאוד נהניתי לפתח קוד שהשתלט על מחשב של חבר ושבעבר הגשתי תלונה במשטרה כנגד בוטים וטרולים שאיחלו לי שאוריה נאנסה לפני שנרצחה. אבל התיק נסגר ושאני חייב שהוא יקשר אותי למח״ש ולהגיש תלונה על שהעירו אותי. המשכנו ודיברנו על 7.10. על כך שאני לא כועס על מוקדני המשטרה ועל התפקוד הגרוע של המשטרה בעוטף עזה באותו היום, והוא סיפר לי מה עבר עליו ועל חבריו בימים הנוראים. הוא הבטיח לצפות בסרט ״העץ של אוריה״. ראמי חזר והפעיל את מצלמת הגוף. ראמי: ספר מה קרה. אני(הבנתי שאני צריך להיות רציני. אחרת אגיע לשער מנשה): העליתי פוסטים בפייסבוק ובטוויטר שאם יותר מחצי מאזרחי המדינה יבחרו שוב בבן הז**ה ובבני הז***ת שבמשמרת שלהם נרצחה הבת שלי, אין לי מה לחפש כאן. אם הייתם קוראים עד הסוף, הייתם מבינים שיש לי שתי בנות שאני תמיד בשבילן. ובנוסף כתבתי שתמיד תהיה להן יחידת דיור אצלי. האם זה נשמע אובדני? ראמי הגיש לי את הטאבלט כדי שאחתום על התצהיר. אני: זה לא מדויק למקור. השמטתם את הבן ז**ה והבני הז***ת. מואנס: זה כדי לכבד אותך. ראמי התקשר לדלית לוודא שהיא בדרך. נפרדנו לשלום. התקשרתי לדלית. ד‘: 29 דקות אצלך. אסור להשאיר אותך לבד. איזה דרמות אתה עושה. הרסת לי את שנת הצהריים. אתה עוד תשלם על זה! ובגדול! אני (מדבר לעצמי): לא בטוח שזה רעיון טוב שהיא תגיע, וחבל שהחברים החדשים שלי לא לקחו אותי לצימר המפנק שלהם. התקשרתי לאחי. א‘ (בקול מנומנם): אתה לא תשאיר אותי לבד עם אמא! זהו. אם אלה הקרובים אליי ביותר, כדי שאני אעזוב מהר. עוד לפני הבחירות. דלית הגיעה. דבר ראשון התקשרה לראמי. דלית: הגעתי. הכול בסדר. הוא לא אובדני. נזכרתי מהיכן אני מכירה אותך. ראמי: מהיכן? דלית: ממחאת קיסריה. ראמי: וואלה, בטח כעת גם אני זוכר אותך. אני (שוב מדבר לעצמי): הוא בטח חושב שלה יש מחשבות אובדניות. דלית: אין מה לדאוג. אני איתו. האירוע הסתיים. אני (מדבר לעצמי): כעת אני באמת מתחיל לדאוג. עם הקפה במרפסת התחלנו לנסות ולהבין את האירוע ומי ניסה לחבל בשנת הצהריים שלי. האם זה תומך/ת ממשלה שניסה/תה להתנכל לי או אזרח/ית מודאג/ת? אני בוחר באפשרות השנייה. צמד השוטרים היו הרבה יותר מסבבה. הם שוטרי משטרת ישראל שאנחנו אוהבים. לא משטרת בן גביר. כולכם חשודים עד שיוכח אחרת. המתלונן או המתלוננת מתבקשים ליצור קשר בפרטי כדי לפצות אותנו בארוחה או לפחות בקפה. יאללה. נתראה בקלפי. נ.ב. גם כשמעירים אותי, אני יודע מה המקצוע של האמהות של חברי הממשלה.

מה עושות האיילות בלילות? היי, בת שלי. ראשון בבוקר, ערב יום כיפור. בית העלמין. היה לי חלום. חלום שחזר על עצמו בלופים, כל הלילה, במשך מספר לילות, ואני לא יכול להוציא אותו מהראש. משהו רע קרה. נפרדתי מאחיותיך. אמרתי להן שאין לי מה לעשות כאן יותר. אין שום סיבה שאשאר כאן. אני לא מוצא טעם שאשאר. במקום שאליו אני עובר יש יחידת דיור שהן תמיד יכולות להשתמש בה כשיבואו לבקר. יש לי חלום. שזה רק היה חלום. בי, בת שלי. נפגש בשישי. אבא #בשם_אוריה #InTheNameOfOriya

א. דרור, קמ״ן עזה. אני אקל על א׳. אני לא מאשים אותו ב־7.10. אני לא אומר שהוא לא העביר למעלה את הידיעות של התצפיתניות. לא ייתכן שאוגדת צה״ל נכבשה רק בגללו. זאת הייתה קריסה קולוסאלית של מדינת ישראל, צבא, שב״כ וכל גופי המדינה. אבל ללא ספק, א׳ שגה בהערכת המצב. דחה ולא קיבל את אזהרות הנגדת ו׳ מאמ״ן. אני לא יודע אם זאת הייתה רשלנות, זלזול או יהירות. אני רוצה להאמין שהוא עשה הכי טוב שידע. אבל הוא היה צריך לקחת אחריות על הכישלון שלו בתחילת 24 או ביום שהחליטו לסיים את שירותו הצבאי. הוא היה צריך ללכת לביתו ולעשות חשבון נפש עד יומם האחרון. במקום זאת, הוא נלחם לשמור על מקום עבודתו. בעיניי, הוא הזבל שבזבלים. ואביו, עמי, כשל בהקניית ערכים לבנו. לא פצה פה ולא קרא לו להתפטר. משפחה בזויה. #בשם_אוריה ##InTheNameOfOriya

התשמעי קולי, רחוקי שלי היי, בת שלי. שישי בבוקר, ערב ראש השנה, וזה הביקור השני שלי השבוע. אני לא יודע כמה זמן אני יושב כאן, על המצבה שלך. אני תקוע. מסדר ומשקה את האדניות. משמיע שירים שאהבת. כמו בערבים שהייתי יושב על מיטתך ומספר לך סיפורים לפני השינה. היום היינו צריכים להיות ביחד. או שהיית מתקשרת ומאחלת שנה טובה, כי את עם המשפחה של אמא או במסיבה עם חברים. במקום זה, אני חולק מחשבות עם שיש קר. אני יודע שאת לא יכולה לשמוע. אני לא יכול לאחל לך שנה טובה. שתצליחי בעבודה. שתלכי עם הלב ותתקדמי בלימודי המניקור. שתגשימי את החלומות שלך. החלומות שנגדעו ונרצחו. הלוואי והייתי יכול. אני יכול רק בחלומות. ביום יום אני כמעט ולא בוכה. אמנם אני חושב עלייך וחולם עלייך בלילות, ולעיתים נחנק. רק כאן אני בוכה. אני יכול למלא את ים המלח ואת כל מאגרי המים של המדינה בדמעותיי. כשאני מניח את ידי על כרית המצבה, כמו בחורף, בבוקר, כשזרם המים החמים עובר דרך כפות הידיים לכל הגוף, רק אז אני מרגיש שאת נשאבת לתוכי. והזיכרונות משתוללים בראש. זיכרונות ילדות, בגרות והשיחות האחרונות מבוקר ה־7.10, שבו נפרדת ממני. אלה היו השיחות שלא הצלחתי להציל אותך. השתניתי. אני חי ממשימה למשימה, ולאחרונה, בכתיבתי הדוממת, משמיע את זעקתך. דורש צדק עבורך. ובחודש האחרון יותר מחצי מיליון ישראלים שמעו את זעקתך. לא נשארו אדישים. אני מקווה שזה יעזור. שזה יתרום לנו, החיים, שתהיה לנו שנה טובה. שנה טובה יותר. שנה שבה נוכל להתחיל לשקם את חיינו ולנשום. לא נצהל ולא נשמח לאיד. זה לא משחק כדורגל שבו עולבים ביריבים. נתחיל לתקן ולשקם. לשנות את התרבות האלימה שלנו. להסתכל על האחרים בגובה העיניים, בכבוד, לכולם, לאזרחי המדינה, ללא הבדל גזע, דת ומין. להושיט יד לדו־קיום ולשלום לעמי העולם ולסובבים אותנו בפרט. שתהיה לנו שנה נורמלית. בי, בת שלי. אשוב ואבקר בשבוע הבא. שנה טובה. נוחי על משכבך בשלום. #בשם_אוריה #InTheNameOfOriya

אני מאשים, רצחת את בתי ראש ממשלת ישראל, אתה אשם ברצח אוריה ו־1,320 ישראלים ב־7.10. היום התברר שהשמועות נכונות. אתה, ראש ממשלת ישראל, הרשת לעצמך הכול. אתה חושב שאתה כל יכול. לא התייעצת. התעלמת מאזהרות ומהמלצות. לא קיימת דיונים מסודרים עם ראשי מערכות הביטחון, ולא שיתפת אותם במידע חשוב שהיה בידיך, אלא הסתרת אותו, מידע שיכול היה למנוע את טבח 7.10. כל זה קרה במשמרת שלך, כי אתה היית ראש הממשלה ב־7.10. דם ילדינו על ידיך, ואות קין על ראשך. נוריד אותך מכיסא המלכות שלך. נחקור, נעמידך למשפט ונושיב אותך מאחורי סורג ובריח. דבר לא יחזיר את אוריה לחיים. אבל למען אוריה ולמען כל מי שנרצח באותו יום, אנחנו נדרוש את האמת, את האחריות ואת הדין. קרדיט Erez Harodi #בשם_אוריה #InTheNameOfOriya

האמת והפחד אני משתף בידיוק שנה אחרי שנקראתי לספר כיצד נוצר הקשר עם @YairGolan1 ב־7.10. מפיק הסרט אמר לי שאם אני חושש – אני יכול להתראיין בפנים מוסתרות. לא הבנתי למה הוא מתכוון. בדיוק כשהגעתי, יצא מהאולפן בחור צעיר ומפוחד שחייך בביישנות. השאלה הראשונה ששאלו אותי הייתה מדוע איני מפחד להיחשף – שאר האנשים סירבו להתראיין מתוך פחד, והבחור שראיתי יוצא הצטלם בפנים מוסתרות. אוריה הפגינה אומץ לב כשמחבלי חמאס התקרבו וירו עליהם. אין לי כל זכות לפחד – לא ניתן להכאיב לי או להפחיד אותי אחרי שאיבדתי את אוריה. חודשים ספורים לאחר הרצח, שליחי מכונת הרעל שלחו לי הודעות ואיחלו שאוריה עברה אונס והתעללות לפני שנרצחה. באותו רגע הבנתי שאני עושה עבודה טובה – שאני מפריע להם. את יאיר לא הכרתי. פגשתי אותו לראשונה ביוזמתי בשנת 2024, והודיתי לו על כך שסיכן את חייו כשחיפש את אוריה באזור שורץ מחבלים. אני זוכר איך הוא הביט בי בעיניים עצובות וחיבק אותי. אחר כך התבונן בנייד שלו ומצא את ההתכתבויות מאותו יום ארור. הסיפור המרכזי איננו מעשה הגבורה, אלא הניסיון להטיל אימה על ניצולים ועל בני משפחות נרצחים – כדי שלא יעזו לומר את האמת ואת האימה שהם חווים בשנית. אנו מחויבים לדבוק באמת, ללא מורא. אחרת לא תהיה לנו תקומה. #בשם_אוריה #InTheNameOfOriya

טשטוש זיכרון 7.10 חודש ספטמבר הגיע, השנה החדשה בפתח, והימים הנוראים ביותר מתקרבים. הרשויות מחויבות לציין את אסון 7.10 בכ"ד בתשרי, שיחול השנה ב־5.10, עפ”י החלטת הממשלה. כי המילה 7.10 גורמת לאי נוחות לממשלת ישראל ולעומד בראשה, והם עושים הכול כדי להרחיק, למזער ולהשכיח את הזיכרון. הודעתי לרשות המקומית שבה אני גר, בשם משפחת אבני ובשמי, שנחרים את הטקס. זאת זכותם של בעלי האמונה הדתית שבוחרים לציין את 7.10 בשמחת תורה. אבל יש כאן שני ”אבל”ים גדולים. הראשון. יש טעם רע ומר בלצאת לריקודים ולשמוח באותו היום. אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. זה חוסר רגישות שזועק לשמיים. מי שרוצה לחגוג ולרקוד, ראוי שיעשה זאת בבתי הכנסת ובקהילות שלו, ולא במרחב הציבורי, מול משפחות שכולות וביום שבו הרוקדים מציינים את אסון 7.10. רבים מנרצחי הנובה והעוטף לא הקפידו על שמירת השבת. אין זה ראוי לכפות על בני משפחותיהם השכולות תאריך שנקבע שרירותית ע"י ממשלת 7.10, תאריך שאינו רלוונטי עבורם ועבור זיכרון יקיריהם. החוגגים שרקדו סביבי בשנה שעברה העלו בי תחושות של גועל כלפיהם, ובייחוד כלפי בני הישיבות שרקדו בגיא ההריגה, ביער רעים. מה היינו אומרים אילו גרמנים היו רוקדים היום בדכאו? היו מזדעזעים. אז איך אפשר לרקוד בגיא ההריגה, ביער רעים, במקום שבו נרצחו מאות צעירים? שלא יכתבו לי שאני לא מבין ושונא. שישמרו את אמונתם לעצמם. במרחב הפרטי שלהם. הילדים שלנו לא בחרו בחיים. הם זעקו לעזרה. הם נרצחו ונטבחו. ושלא יעזו להעלות זאת על דל שפתם, שבמותם ציוו את החיים. האבל השני. 7.10 הוא התאריך שבו התרחש האסון, והוא התאריך שצרוב בזיכרון של כולנו. מקובל עליי שאם 7.10 חל בשבת או בחג, אפשר להקדים את ההנצחה לשישי בבוקר, לפני כניסת החג, או לציין אותה במוצאי השבת או החג. אבל לא לקבוע לה מועד אחר מטעמי לוח השנה הדתי. אבקש מכל אחד ואחת מכם לדרוש מהרשויות המקומיות שבהן אתם מתגוררים לציין את אסון 7.10 ביום הנכון, ביום רביעי, 7.10, ולא ב־4.10 או ב־5.10. אם לא, החרימו את טקס הזיכרון. נא לשתף או להעתיק ולהדביק. #בשם_אוריה #InTheNameOfOriya

You are my sunshine. Please don't take my sunshine away. היי בת שלי, היום היינו צריכים לחגוג לך 29. אבל במקום זאת אני יושב כאן, על האבן הקרה, מעלייך. יום של חשבון נפש. אני כל כך רוצה לאחל לך מזל טוב, לחגוג איתך, לחבק אותך. אבל אני לא יכול. בלבי אני זוכר שהיית הפרח שבפרחים, מלכת הריקודים והמסיבות. אהבת לאהוב ואהבת את החיים. האחיות שלך מדברות על מסיבה גדולה שיערכו לכבודך בשנה הבאה. חגיגות ה־30. אבל לי זה נראה כואב. כואב מדי. בכל שנה היית מבקשת ללכת ל־BBB ומזמינה המבורגר כפול עם גבינה ונקניק אווז. ובצד, חלת בצל ענקית. מאז אני לא הייתי ב־BBB, לא מזמין המבורגרים ולא נוגע בחלות בצל. אני גם נמנע מלקנות בייגלה, שהייתי קונה לך כל יום במאפייה, וגם לא חלביצה, שכל כך אהבת. השתניתי. שמחת החיים כבתה. החיים השתנו ולא ישובו לקדמותם. אם היו מספרים לך שאבא שלך לא מפסיק לבכות, נואם וכותב, היית צוחקת ועונה להם שהם מדמיינים ונפלו על הראש. ובלילות היית רוקדת במסיבות, כמו באוסף שליקטתי וערכתי לסרט קצר. היית מתפלאת שאני מצליח לערוך סרטים ובוחר מוזיקת רקע כואבת. נשארו רק הזיכרונות והחלומות המתוקים והכואבים. את מעולם לא ראית אותי כועס כל כך. התנתקתי מכל חבריי שהולכים בעיניים עצומות אחרי נביא השקר. ובעבודה אני בקשר איתם רק בעל כורחי. אני עושה ככל יכולתי כדי שבעוד 68 ימים הכול ישתנה. שנוכל להירגע. שנוכל לנשום. ביי בת שלי. יום הולדת שמח. אני ממשיך לחלום עלייך. אבקר בקרוב. אבא #בשם_אוריה #InTheNameOfOriya

היי בת שלי, שבת, עשר בבוקר. בית העלמין שומם. רק את ואני. רק היום הבחנתי שהשכנה שלך, אידית שמקוביץ, נפטרה חודש וחצי לפנייך, אבל נולדה ב־1921. בת 102 הייתה ביום מותה. נורמן אדלשטיין היה בן 98, ואשתו מונה בת 94. ואת, את היית בת 26 ו־48 יום. איזה ניגוד בלתי נתפס, כואב ומצמרר. אני מקווה מאוד שלא אגיע לגיל שלהם ואצטרף אלייך בזמן, בעת הנכונה, כשאהיה עדיין צלול ולא נטל על אחיותייך. אל תדאגי, אדאג להן גם לאחר לכתי. כעת חזרתי מטיול עם נקיטה ולוקי מחוות חוזרים לחיות - ע״ש אמיר דֶני ירדנאי החודש מצאו בתים חמים לשלושת החברים.ות שלהם, ואני מקווה שבקרוב גם להם. פינקתי אותם, נקניקים משובחים וטיול ארוך במיוחד. מה אני כבר יכול להוסיף ולספר לך. מאז לכתך המדינה משתגעת. עוד ילדים נהרגו בלבנון והצטרפו אלייך. שר הביטחון מתנכל לאלופי צה"ל ומקשה עליהם להגן ולשמור על אחיותייך, וראש המוסד מפטר לוחמים אמיצים כדי לטשטש את כישלונות הבוס שלו. בכל מקרה, החלקה השקטה שלך פורחת ומטופחת, ואתמול התעוררתי וזכרתי את החלום שהופעת בו, היית כל כל אמיתית. אני מחכה לחלום הבא. ביי בת שלי. אבקר אותך בקרוב. את בלבי ובמחשבותיי כל הזמן.

סמוטריץ', אתה, 64 חברי הכנסת והנורווגים אשמים ברצח אוריה שלי. אתם ראיתם בחמאס נכס, חיזקתם ומימנתם את החמאס. שרים לא כשירים שלא שירתו ולא היו בצבא היו בקבינט הביטחוני. דחיתם ביהירות את אזהרות ראשי הצבא והשב"כ על מלחמה שבפתח דלתנו. כשיש ספק, אין ספק - אתם אשמים! ב־7.10 אמרתי שכל האחראים והאשמים צריכים ללכת לביתם ולעשות חשבון נפש עד יומם האחרון. כעת אני רוצה את ראשכם, שתועמדו למשפט ותשבו בכלא עד יומכם האחרון, במידה ולא תזוכו. העולם הוא עגול, ובקרוב תהיו למטה. ארדוף אתכם גם בגיהנום.

יעקב גודו, האיש והאגדה שאיבד את בנו תום, שנרצח ב־7.10. האב השכול שעשה יותר מכולם. 993 ימים ישב במאהל המחאה מול הכנסת, שלושה חורפים קפואים וכמעט שלושה קיצים מלאים. עבר אין ספור תקיפות וקריאות נאצה מצד תומכי הממשלה. יעקב הוא הסמל של אב שדורש צדק לבנו ולעולם לא יוותר. הוא היה שם בשביל משפחות שלא היו מסוגלות להשמיע את קולן. חד משמעית - נוכחותו הפריעה לממשלת ה־7.10. יעקב, חברי, ההיסטוריה תזכור אותך כאחד האנשים המשמעותיים בתקופה הנוראית הזאת. תודה לך על הכול.