קבלו את הסיפור על הזבוב פירות הראשון בעולם שמיפו לו את כל מערכת העצבים, מהמוח ועד חוט השדרה ואז כל המתכנים המשועממים בעולם עשו מזה מטעמים.
איך קורה דבר כזה?
הוציאו לו את כל מערכת העצבים, חתכו אותה למיליוני פרוסות דקות, צילמו כל פרוסה במיקרוסקופ אלקטרונים, ואז נתנו לבינה מלאכותית להרכיב מהצילומים מפה תלת ממדית של כל תא עצב וכל חיבור. 166 אלף תאי עצב. 125 מיליון חיבורים.
עשור של עבודה, מכונה שמרכיבה ובני אדם שבודקים אחריה, ארבעים וארבע שנות אדם רק על הבדיקה.
ולפני כמה ימים גוגל העלו את המפה לאינטרנט באופן סורס. חינם. לכל מי שרוצה והאינטרנט, כהרגלו עשה מזה מטעמים.
תוך יומיים סטודנט לתואר שני לקח את המפה, נתן לכל תא עצב נוסחה פשוטה (התא צובר מתח, דולף, וכשהוא עובר סף הוא יורה), והריץ את כל 166 אלף התאים בתוך מיינקראפט.
את תאי הראייה חיבר לפיקסלים של המשחק, ואת תאי הרגליים לכפתורי התנועה. הזבוב זז.
הזבוב התחיל לשחק מיינקרפט. זאת אומרת, שכפול של תאי המוח שלו שמחוברים לבינה מלאכותית.
ומכאן זה התדרדר מהר.
מישהו הריץ את הזבוב במשחק דום. כל פעם שהדמות נפגעת, הסימולציה שולחת פולס לשני תאי דופמין. ככה מלמדים אותו שהוא נפגע.
מישהי הריצה אותו במריו והוא רץ ישר לתוך קירות. אחד שם אותו במשחק ביט סייבר, ו22 מיליון אנשים צפו בזבוב חותך קוביות לפי קצב. אותו שיר, בלופ, בלי סוף.
מישהו אחר בנה חדר בריחה שבו כל הדמויות הן הזבוב.
מישהו בנה משחק שבו אתם מנסים למחוץ אותו, זמן התגובה שלכם מול החיווט האמיתי שלו.
מישהו נתן לו 100 דולר לסחור בביטקוין וחיבר את תאי הדופמין לרווח. אחרי יום הוא היה ברווח של דולר.
עוד אחד חיבר אותו לטיקטוק.
מישהו לימד אותו שחמט. 700 ELO, רמה של מתחיל. אפשר לשחק נגדו.
מישהו העתיק שני זבובים, זכר ונקבה, ונתן לזכר לשיר לה בדפדפן. היא עונה כן או לא.
מישהו חסם קבוצה של תאים במפה ובדק מה זה עושה לנטייה המינית שלו.
מישהו אימן אותו לעשות תנועות של YMCA לפי ארבעה צלילים, ודיווח שהאזור שאחראי על הרבייה נפגע.
הכותרת שלו: הזבוב הזה כבר לא יכול לחוות אהבה.
חשוב להבין מה יש שם ומה אין. יש מפת חיווט: איזה תא מחובר לאיזה תא. אין הקלטה של מחשבות, ואין זבוב חי שמחובר לשום דבר. הזבוב עצמו מת מזמן. מה שנשאר זה השרטוט.
וגוגל, החברה שפרסמו, הצטרפו לדחקה ושאלה בפומבי אם אחרי שכבש את עולם הפיננסים הזבוב עובר לרובוטיקה.
ובאמצע כל זה מישהו עצר ושאל: רגע, הזבוב סובל? מישהו אחר ניסח את זה ככה: ביום אחד הזבוב הזה חי מיליון חיים, וכל אחד מהם נגמר בסבל חדש.
אבל זה העניין, אין זבוב.
יותר נכון, היה זבוב.
יש עותק דיגיטלי של החיווט שלו.
מי שפתח את השרשור ענה בכנות: האם העותק מרגיש משהו? אנחנו לא יודעים. אנחנו לא יודעים להצביע על הנקודה במוח שגורמת לנו להרגיש. אז מתכנת אחד בנה לזבוב גן עדן.
שדה עם עשב, עצים ופירות, שבו הוא פשוט עף לנצח ואף אחד לא מריץ עליו ניסויים.
תחשבו מה בעצם קרה כאן. שרטוט אחד של חיווט, אלפי מתכנתים בבית עם זמן פנוי, ומודל שפה שכותב להם את הקוד. זה כל מה שהיה צריך. השרטוט של הזבוב לקח עשור, בעיקר כי בני אדם היו צריכים לבדוק אחרי המכונה. במוח האנושי יש 86 מיליארד תאי עצב, פי חצי מיליון מהזבוב.
זה בדיוק סוג הפרויקט שבינה מלאכותית עושה בלי לישון, בלי להתעייף, ובלי שמישהו יבדוק אחריה. והניסוי הראשון שהיא תעשה, ברגע שתוכל, הוא בדיוק הניסוי שאנחנו עשינו בזבוב. לצפות במוח אנושי מקצה לקצה. להריץ אותו במשחק דום או וורקראפט, או מיינקראפט או ב1001 סימולציות. לתת לו 100 דולר ולתת לו לסחור. לחבר לו את הדופמין לטיקטוק. ולבנות לו גן עדן כשמישהו ישאל אם הוא סובל.
או שזה כבר קרה, ואנחנו בסימולציה של כל האירוע הזה, אין לדעת.
ובפעם הבאה שתראו איזה זבוב מסתובב בעולם לידכם, תסתכלו עליו רגע ותשאלו את עצמכם מי הוא בעל הזבוב ומי הוא בעל האדם.
טוב נשברתי, צחקתי יותר מדי. מתחיל עם פילוסופיה והופך לשרשור הכי מטורף שראיתם השנה...
זה התחיל בזבוב. גוגל מיפו את כל המח של הזבוב (ואני מבין בביולוגיה עוד פחות משאני מבין במחשבים) והעלו את זה לאינטרנט.
ואז האינטרנט עשתה מה שהאינטרנט יודעת לעשות...
ככה זה התחיל: