כשהרכיבו לי לראשונה מכשירי שמיעה בגיל ארבע וחזרתי לשמוע, למדתי לדבר – בעיקר בזכותה של אמא שלי המיוחדת.
היינו יוצאים החוצה לטייל, וכל דבר שראינו (אז עדיין לא הייתי עיוור), היא הייתה מצביעה עליו ושואלת אותי בעדינות: "מה זה? מה זה?"
ככה בעצם היא דרבנה והרגילה אותי לשאול על כל דבר שאראה – "מה זה?".
וככה, צעד אחר צעד, למדנו כל יום מילים חדשות מכל מה שפגשנו בטיולים המשותפים שלנו.
אני שואל שוב ושוב "מה זה? מה זה?", והיא עונה לי בסבלנות אינסופית ומלמדת אותי עוד מילה ועוד מילה חדשה.
אני נזכר בזה עכשיו, כי הלילה אנחנו נקרא בהגדה על ארבעה בנים שכנגדם דיברה התורה: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול.
תם, מה הוא אומר? – "מה זאת?"
כביכול שאלה כל כך בנאלית וסתמית שכזו, אבל זה מחזיר אותי לאותם ימים וטיולים עם אמא, כשעל כל דבר שראיתי שאלתי "מה זה?".
היום אני מבין שמהשאלה הפשוטה והסתמית הזאת, אני בעצם נבניתי. ששם התחלתי לגדול, להבין ולהיות מי שאני.
בקיצור, אל לנו לזלזל בשאלות התמימות של הילדים שלנו,
ואל לנו להתבייש לשאול שאלות, לחקור וללמוד גם בעצמנו.
חג פסח כשר ושמח