שלוש שנים אחרי, אני עדיין לא באמת מסוגל לחזור לאותו יום.
מהרגעים הראשונים ראיתי את הזוועות בלייב דרך המסכים. אחר כך הייתי שנתיים וחצי במילואים ברצף, עד מרץ האחרון. שנתיים וחצי שבהן 7 באוקטובר והמלחמה היו חלק כמעט יומיומי מהחיים שלי.
אני לא כותב על זה מבחוץ, יש דברים שראיתי אז ואני עדיין נושא איתי.
אבל אני גם יודע את ההבדל - אני ראיתי דרך מסכים, אנשי שורה היו שם, מול הדבר עצמו ואולי בגלל זה הקמפיין הזה הפך עבורי לכל כך אישי.
הסיפורים שלהם לא נגמרו אז. גם שלוש שנים אחרי, ההתמודדות נמשכת.
אז כן, דווקא היום - אני שוב מבקש מכם להירתם ולתרום למיזם "הבית".
אני יודע שאני חוזר על זה המון, פשוט כי האנשים האלה עדיין צריכים אותנו.
(התמונה מאותו לילה בו הבנות החלו לישון בממד לתקופה ארוכה ולאחר מכן אחת לכמה זמן חזרו אליו)
קישור בתגובה הראשונה.