את הפוסט הזה אני מפרסם היום בשעה 06:29 - בדיוק שלוש שנים לאחר המחדל הבלתי נתפס של 7 באוקטובר, הגדול בתולדות מדינת ישראל.
שלוש שנים חלפו מאז הטראומה הלאומית הנוראה, והשאלה שאנו חייבים לשאול את עצמנו היא: האם אנחנו באמת יכולים לומר היום - ״זה לא יקרה לנו שוב״?
לצערי, התשובה עדיין שלילית.
רק לפני שבוע קיבלנו תזכורת כואבת לכך שמערכות השלטון והביטחון שוב כשלו במניעת טרור אווירי. מאז התברר כי 1,240 אנשי צוות אוויר זרים, שעל פי המדיניות הקיימת כניסתם לישראל הייתה אמורה להימנע, נכנסו למדינה - מבלי שמישהו במערכת דאג לאכוף את ההנחיות.
האם זו גזירת גורל? לא ולא.
זוהי תוצאה של רשלנות, של תרבות ה״יהיה בסדר״ ושל בריחה עקבית מאחריות - דווקא מצד ממשלה המצהירה כי משימתה העליונה היא להבטיח את ביטחונם של אזרחי ישראל. בפועל זה נראה שמשימתה העליונה היא להבטיח את המשך שלטונה יותר מאשר את ביטחונה וביטחון אזרחיה!
הררי מילים נכתבו על שרשרת הכשלים שהובילה ל־7 באוקטובר 2023, ולכן לא אוסיף כאן עוד ניתוח. אבל יש אמת אחת שאי אפשר להתחמק ממנה: כל עוד איש בדרג המדיני אינו מקבל אחריות; כל עוד נמנעת חקירה עצמאית ומקיפה; וכל עוד האחריות מוטלת שוב ושוב על אחרים - אין תחקור אמיתי, אין למידה ואין תיקון.
האירוע האחרון אינו רק תקלה נקודתית. הוא נורת אזהרה מהבהבת.
מדינה שאינה חוקרת את כישלונותיה ואינה דורשת אחריות ממקבלי ההחלטות שלה, אינה יכולה להבטיח שהמחדל הבא יימנע.
שלוש שנים אחרי, אנחנו עדיין חייבים תשובות.
ובעיקר - אנחנו חייבים שינוי!