אני מסייר בשנים האחרונות המון בחברה הישראלית וזה נותן לי את הפריווילגיה לחוות ממקור ראשון את הנרטיבים, את תחושות הבטן, את התסכולים והפחדים של גוונים שונים מאוד בחברה הישראלית.
מה שאני שומע בחודשים האחרונים, ממי שעדיין תומכים בממשלה הזו, למרות הכל. בכל הנוגע לאסונות שנעשים בשמנו בגדה המערבית הוא כבר לא הכחשה (היו חודשים כאלו שהיו אומרים לי ״קמפיין מתוזמר״, ״הכל פייק״, ״כולה כמה ילדים״) אלא הצדקה וזה מעציב אותי מאוד מאוד.
לראות אזרחים נורמטיביים, שלמדו במערכת החינוך הישראלית, שחושלו בחברה הישראלית ממש כתף אל כתף ממני, פשוט עונים לי בלי למצמץ, בזקיפות קומה וביטחון: ״לא נורא״, ״מגיע להם״, ״זה שלנו״, ״שילכו למקום אחר״, ״חבל שלא עושים יותר״, ״להרוג את כולם״, ״כולם שם נאצים״, ״אין דרך אחרת״ וכו׳.
אני לא אכנס שוב להסברים (כתבתי והקלטתי רבים כאלו) למה אין באמת אפשרות לשום פתרון מלבד היפרדות ולמה ישראל תיפרד מהפלסטינים לשתי מדינות במוקדם או במאוחר וגם לא לסיבות שהובילו אותנו לכאן (היעדר חינוך, ואקום מנהיגותי, היעדר חזון, רפיסות פוליטית ועוד). שיחה ממש כזו עכשיו נתנה לי פשוט חשק להזכיר את דבריו של ברל כצנלסון, דברים שמתנגנים לי בראש כל פעם שאני שומע את ההבלים האלו:
״
ידענו חילוקי דעות על שיטות ודרכים, על פתרונות פוליטיים, אך מעולם לא ידענו חילוקי דעות כלשהם על חובת היחס ההוגן והצודק לכל הנברא בצלם, לבן כל עם. זה היה והינו מיסודי היסודות, מנכסי צאן ברזל שלנו. בחוגי העובד העברי תיעבו כל שחצנות וכל גסות וכל התגרות כלפי השכן. הן לא כ"גזע עליון", לא כמעבידים ולא כנטולי שררה באנו לארץ. באנו לא להשתרר על הזולת, כי אם להשתחרר משררתו של הזולת עלינו. ומעולם לא נשאנו את נפשנו לכך ש"נזכה" לנהוג באחרים כמו שאחרים נוהגים בנו. דימינו בכך שהאחרים לא יוכלו לנהוג בנו כאשר נהגו.
״
אחת המשימות הגדולות של הדור שלי היא להחזיר את זה להיות מציאות, שרוב ברור ומוצק בישראל יזכור את הציווי ליחס הוגן וצודק לכל הנברא בצלם, בן כל עם. זה יהיה צעד גדול וחשוב בדרך לשוויון, שותפות ושלום.