מידי פעם אני שואל את עצמי,
מה באמת?
אנחנו באמת הולכים לבחור שוב את אותה הממשלה שהייתה כאן בשבעה באוקטובר?
איך ההיסטוריה תשפוט אותנו, אם אחרי האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה בחרנו שוב באותה ההנהגה?
התשובה שלי לעצמי מתחלקת לשתיים. ראשית, מה שקרה החל משמונה באוקטובר.
בשלוש השנים האחרונות ידענו להשיב מלחמה, פגענו אנושות באויבים שלנו בכל החזיתות ושינינו את פני המזרח התיכון. הממשלה הזו, באיזונים השונים בין חלקיה, ידעה גם לבסוף להחזיר הביתה את כל החטופים (לצערנו, לא כולם בחיים). באופן אישי לא חשבתי שזה יקרה, חששתי שיישארו לפחות כמה 'רון ארדים' בשטח הרצועה.
ובכל זאת, מה עם האחריות לטבח?
בעיניי, האחריות רחבה הרבה יותר מאשר הממשלה הספציפית שכיהנה באותו יום. תפיסת הביטחון של ישראל, AKA הקונספציה, עוצבה על ידי פוליטיקאים, קצינים ואנשי ציבור רבים לאורך שנים רבות.
באופן אישי הייתי בטוח שאחרי שבעה באוקטובר תקום לנתניהו אלטרנטיבה מימין. מישהו שאומר בקול רם וברור: הכול התחיל באוסלו, כשמסרנו את עזה לרשות הפלסטינית, והמשיך בהתנתקות הנוראה.
מישהו שיצעק על ההכלה לאורך השנים. איך נתנו לעזתים להתקרב עד לגדר? למה לא הקשבנו לאזהרות של אורית סטרוק, למשל?
אבל זה לא קרה.
האלטרנטיבה היחידה כרגע לנתניהו היא עוד מאותו דבר: עוד אנשים שהחזיקו אז באותן תפיסות, ורובם ממשיכים להחזיק בהן גם היום. אותם דיבורים על כוח רב־לאומי, על נסיגה, על שיקום הכלכלה הפלסטינית.
כאילו לא הבנו שהעזתים לא רוצים לחיות, הם רוצים שאנחנו נמות.
אז אם הברירה היא בין אלה שקצת התפכחו לאלה שעדיין לא, הבחירה שלי ברורה.