הרהורים בעקבות כנס הכלכלנים שהתקיים היום (26/10) בבית הספר לכלכלה באונ' תל אביב
מנואל טרכטנברג, 26/10/26
היום התקיימו באוניברסיטת תל אביב שורה ארוכה של כנסים, אליהם זרמו מאות רבות של אקדמאים ישראלים מחו"ל אשר באו כדי להצביע בבחירות מחר. ביניהם כנס הכלכלנים נראה מבחוץ כעוד התכנסות מדעית שגרתית, עם הרצאות, דיונים ו"מינגליג" רכילותי, אלא ששום דבר בו לא היה "רגיל". המשתתפים הסתכלו אחד בשני בהתפעלות עצורה, מתקשים להאמין שאכן זה קורה, שהנה התכנסו כאן עשרות רבות של אנשי אקדמיה מכל קצוות הגלובוס, מאוסטרליה עד קליפורניה, מהונג קונג עד בריטניה, שחלקם לא ראו אחד את השני שנים, שלעולם לא נפגשו יחדיו בישראל. כולם באו במטרה אחת בלבד: לתרום את חלקם כדי לחולל את המהפך, כדי להושיע את עצמנו מהתהום אליה צנחנו בשנים האחרונות.
כלכלנים מתגאים בכך שהם יצורים מאוד רציונליים, ולכן נוהגים לשאול שאלות כגון "למה שאני אלך להצביע, הרי ברור שהקול שלי לא ישנה דבר", אחת כמה וכמה אם ההצבעה כרוכה בעלות כלשהי. איך קורה אם כך שכל אלה באו?! האם הקולות שלהם ישפיעו במשהו? ברור שלא, כל עוד שעלות בואם הייתה גבוהה מאוד, גם אם לא כספית הרי מבחינת הטרחה, המשפחה, הפסקת הפעילות באוניברסיטאות שלהם וכדומה.
הפעם כלכלנים אלה הראו שמאחורי מסך ה"רציונליות" החד ממדית, הקלקולוס התועלתני הנטול עכבות, פועם בעוצמה הרובד הערכי, אותה תחושה עזה של שייכות, של לקיחת אחריות על הקולקטיב אתו הם ממשיכים להזדהות, על אף שחלקם לא חיים כאן תקופה ארוכה. הם גילו שאחרי הכול היותם ישראלים אכן מהווה מרכיב מרכזי בזהותם, ובעת שסכנה קיומית רובצת על החברה הישראלית הם נרתמים ללא היסוס, קמים ועושים מעשה, נכונים לשלם מחיר ובלבד שיוכלו לתרום את חלקם.
גילוי כזה של סולידריות מרגש עד מאוד ומפיח תקווה, אך מעבר לכך הוא מקבל משמעות יתרה בתקופה המטלטלת בה אנו חיים, לא רק כאן בישראל אלא בכלל. כל מה שלקחנו כמובן מאיליו, כעמודי תווך של העולם המוכר, קורס לנגד עיננו או מתנדנד עד אבדן שליטה – מה-"סדר העולמי" הגיאופוליטי ועד לדמוקרטיה הליברלית, מהעליונות של האדם על הטכנולוגיה, ועד למבנה המשפחה ושרידות כדור הארץ. תופי מלחמה נשמעים בכל עבר, ולא נראה כי יש מי שיכול לעצור את הדהירה.
במצבים כאלה אנו משתוקקים להתעטף בחמימות של אחווה, של משפחתיות, של חברות, של שותפות גורל. בעקבות ה-7/10 נהרו לכאן אלפי צעירים כדי להילחם בשדה הקרב בשעתה הקשה ביותר של ישראל מאז היווסדה. היום באו רבבות כדי לוודא שהקורבנות הרבים לא היו לשווא, כדי שנוכל לבנות מחדש את מדינתנו האהובה. אין לדעת מה יקרה מחר, אבל לרגע הזה יש ערך עצום בפני עצמו, והוא לא ישכח. תודה מעומק הלב לכל מי שבא, אתם הדלקתם עבורנו ניצוצות של תקווה אל מול החשיכה העבה ששררה כאן.