הבוקר הזה אני מזדהה עם יאיר נתניהו. הרדיפה של חלק מהעיתונאים האובססיביים, שמעדיפים עוד כותרת על פני ביטחונם וחייהם של אנשים מאוימים, לא יודעת שובע. הפרסום על ״עיתונאי״, שחשף מקומות שבהם שהה ובילה בנו של ראש הממשלה בזמן מלחמה, חורג בעיניי מכל סטנדרט עיתונאי ראוי - וצריך לזכות לגינוי מימין ומשמאל. אני מכיר את התופעה הזו מקרוב. בזמן המלחמה, כשאני ובני משפחתי פונינו על ידי השב״כ למלון בשל חשש לחיסול, עיתונאים פנו לדובר שלי בשאילתות דומות: מדוע השר בן גביר נמצא במלון בזמן מלחמה? וזה בזמן שאני אחת האישיויות המאוימות בישראל, לאחר כ-10 ניסיונות חיסול מבית ומחוץ, בין היתר בעקבות המדיניות הקשוחה שאני מוביל בבתי הכלא, בהריסת מבנים בלתי חוקיים ובקו הנחרץ שאני מציג מול האויב גם בחדרי הקבינט. הדובר שלי ניסה להסביר להם שוב ושוב: זו לא חופשה ולא בילוי. זו החלטה של גורמי האבטחה בשל חשש ממשי לחיסול. אבל כנראה שההסבר הזה פחות מעניין כשהמטרה היא הכותרת. יש גבול גם לעיתונות. ביקורת - כן. סיכון חיי אדם בשם הרדיפה והאובססיה - בשום אופן לא.