דיברתי היום עם הורים שכולים. הורים שהילדים שלהן נפלו במלחמה או נרצחו וכל שיחה כזאת החזקתי את עצמי לא לבכות. כדי לא לבכות נזכרתי באבא שלי ז״ל, שאיבד את בנו בכורו לסרטן ומאז הסתובב עם געגוע תמידי עד יום מותו. חשבתי על אמא שלי ששתקה והדחיקה, אבל ראו לה בעיניים. וכשההורים השכולים >

אמרו שהחיים ממשיכים, אבל הכל משתנה, הבנתי על מה הם מדברים כי הייתי הילדה הזאת שגדלה בבית בו תמיד מתגעגעים לילד שלא יחזור. ולא שהיינו עצובים, ידענו גם לחיות. אולי דווקא בגלל ידענו לחיות. ולא בכיתי כשדיברתי איתם. אבל בסוף השיחות האלה התפרקתי. הורים שחיפשו ימים את הילדים שלהם