EXPOSING the “West Bank Israeli settler violence” Just like the Free Palestine 🇵🇸 movement is a SCAM - so is the “settler violence” movement. Here is what the mainstream media won’t show you, but I will! They want you to be believe that the Palestinians are oppressed living in mansions. They’re not oppressed - they’re violent.

רונן־ברגייט: ארכיטקטורה של בגידה כעת התברר באופן חד־משמעי: אבני הדומינו החלו ליפול לא רק מבחוץ. רונן בר — בן טיפוחיה של קרן וקסנר, שהתיישב בכיסא ראש השב"כ באוקטובר 2021. עלייתו התאפשרה אך ורק בזכות פרנקנשטיין פוליטי — מה שכונה "ממשלת השינוי". הייתה זו ברית חסרת תקדים בתולדות המדינה: בנט עם ששת המנדטים היתומים שלו, לפיד, ליברמן המתפטר הנצחי, ובראש פסגת האבסורד — "האחים המוסלמים". הקואליציה הזאת, שהודבקה יחד בתאוות שלטון, היא שפתחה את הדלתות בפני הגנרל מן השמאל הרדיקלי. בשיתוף פעולה עם שופטי בג"ץ, קליקת הפרקליטות והיועצת המשפטית לממשלה — שהפכה למעשה לסנגורית האנרכיה בקפלן — פתח בר את החזית השמינית: חזית בתוך המבצר הנצור. בעוד המדינה נחנקת תחת איומים מבחוץ, התכוננה "קואליציית הצללים" הזאת להנחית מכה כירורגית: ניסיון להכריז על נתניהו כ"נבצר מלמלא את תפקידו". היה זה חישוב ישועי — לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו של המנהיג דווקא בשעה שהצבא היה על סף מיצוי כוחותיו והעם עמד על סף התמוטטות עצבים. הם לא הסתפקו בחבלה בהחלטות — הם הקימו "מדינה בתוך מדינה", והרחיקו את ראש הממשלה החוקי מן ההגה בלב הסערה. המרד הפנימי הזה מומן ביד רחבה: יותר משני מיליארד דולר מכספי משלמי המסים האמריקאים הושלכו בידי ממשל ביידן אל מדורת המרד הישראלי. על רקע הסכומים האסטרונומיים הללו, "פרשת הסיגרים והשמפניה הוורודה" נראית כמעשייה מגוחכת על באגס באני, שנתפרה כדי להסתיר את קרחון הכספים של ההפיכה השלטונית. ובשורה התחתונה, היבשה אך הארסית, אנו ניצבים מול ראש שירות ביטחון שהפך את הארגון החשאי ללשכה פרטית להדלפת חומרי הכפשה. במקום לעקור את הטרור מן השורש, בר היה עסוק ללא הרף ב"דאגה" לנוחותם של רוצחים פלסטינים בבתי הכלא בישראל, תוך חסימת כל ניסיון להחמיר את תנאי כליאתם. השב"כ שלו הוא ניצחונה של "המחלקה האנטי־יהודית", שתפחה לממדים בלתי מתקבלים על הדעת, ושבה המתיישב היהודי מוכרז מראש כמסוכן יותר מאיש חמאס. רונן בר אינו גיבור ואינו פטריוט. הוא גנרל תבוסתן טיפוסי, שעבורו "קואליציה ביטחונית" עם האויב הייתה חשובה יותר מביטחון עמו. גם כאשר המלחמה השתוללה, הוא המשיך בעקשנות לקדם אלפי היתרי עבודה לפועלים ערבים מיהודה ושומרון. כאילו "שכח" אילו ידיים בדיוק כיוונו בתל אביב את המחבל המתאבד הבא — או שמא גם זה היה חלק מן המשחק הגדול שלו? בדמותו של רונן בר אין דבר מלבד שנאה קרה לארץ ישראל, למחנה הלאומי והפיכת ההלשנות למדיניות ממלכתית. לפנינו שיתוף פעולה עם האויב, עטוף במדי גנרל — כמו פלפל צ'ילי חריף שהוסתר בתוך עטיפת ממתק צבעונית. העטיפה המתוקה של "הדאגה לדמוקרטיה" מסתירה רעל צורב, המכרסם במדינה מבפנים. הופעותיו האינסופיות של ראש הממשלה בבית המשפט, במשפט שנתפר בחופזה בידי בובות "מדינת העומק", הרדיפה השיטתית של סביבתו וההתנכלות הפומבית לשרים — כל אלה נועדו להפוך לגרדום פוליטי. אלא שחישוביהם של הקושרים השתבשו: ממשלת הימין המשיכה לאחוז בהגה, והפופולריות של נתניהו הלכה וגברה ביחס ישיר לזעמם של תוקפיו. כאשר התברר סופית שהסחטנות המשפטית וטרור הרחוב מיצו את עצמם, הבינה הקליקה הליברלית שכדי לשבור את ההתנגדות דרושים אמצעים אחרים, קיצוניים ובלתי נתפסים. נדרש זעזוע, אסון בלתי הפיך, שיוכל לחרוש מחדש את תודעת העם ולאלץ את ראש הממשלה העיקש לפרוש מרצונו. בדיוק בנקודת האל־חזור הזאת עברה הקרוסלה המדממת של "החזית השמינית" לשלב הפעולה הישירה. ההפגנות הארסיות, שריפת הצמיגים והקריאות הקנאיות של פרופסור שקמה ברסלר, שקראה לאי־ציות מוחלט, היו רק הקדמה. כאשר הפוטש בכיכרות נכשל, החליטו להטביע אותו בדם באמצעות "תוכנית ב'" — מתקפת חמאס. כל המהלך המפלצתי הזה התנהל בתיאום מפורט עם ממשל ביידן ועם "הקרדינל השחור" אובמה. הרמטכ"ל הרצי הלוי כבר הוציא באותה עת, למעשה, את הצבא משליטת הממשלה, כשהוא מעדיף את הנחיותיה של היועצת המשפטית מיארה על פני הוראות ראש הממשלה. על פי תוכניתה של הקואליציה הזאת, חמאס היה אמור לבצע חדירה עמוקה עד באר שבע כדי להשתלט על בסיס חיל האוויר — דבר המאושר בפרוטוקולים של חקירות מחבלי הנוח'בה. במוקד "קשר השתיקה" עמדה קבוצה מצומצמת של אישים: בר, חליווה, גלנט ותומר בר. הקושרים הכינו לעצמם מראש אליבי: חליווה נסע לאילת, ואילו גלנט ותומר בר הורו שלא להפריע להם במהלך הלילה. רק רונן בר, מסונוור מתחושת חסינות מוחלטת מעונש, אפילו לא טרח ליצור מראית עין של אי־מעורבות. כיום, מאחורי דלתותיהם הסגורות של המטות, מבעבע פחד דביק. הלוי יודע שתומר בר הוא שאפשר את "עיוורונו" של חיל האוויר בשעות הקריטיות. גלנט חושש מהדלפות על מידת ידיעתו. הם כבולים זה לזה בקשר של ערבות הדדית, אך הביקורת הישרה הראשונה תהפוך את הברית שלהם לטרריום של נחשים. ובכל זאת, בזכות פליטת פה מקרית של רונן בר עצמו, פרצו החוצה עובדות ש"מדינת העומק" שמרה עליהן כבבת עינה. התברר כי שלושה ימים לפני 7 באוקטובר קיים בעלה של אותה "פוריית המחאה", שקמה ברסלר, איש שב"כ המכונה "אוסקר", שיחת טלפון ישירה עם יחיא סינוואר. להשלמת התמונה הזאת של השיתוק הזדוני נוסף עוד פרט אחד, שהושתק בקפידה בדוחות הרשמיים. ימים ספורים לפני הטבח הגיע לישראל בחשאי אורח מצרי רם־דרג — ראש המודיעין המצרי. הוא הגיע בטיסה דחופה כדי להזהיר באופן אישי מפני הסיוט המתקרב. אבל עם מי הוא נפגש? ראש הממשלה בנימין נתניהו סיפר בשידור בערוץ 14, באופן ברור וגלוי לחלוטין, היכן בדיוק שהה באותם ימים — באירועי אבל ובהלוויות — וכי לא התקיימה כל פגישה אישית בינו לבין השליח המצרי. במקביל, כל בכירי מערכת הביטחון והגנרלים התנערו פה אחד, ובתיאום מוחלט, מכל קשר עם האורח. ביקור הרפאים המסתורי הזה התמוסס במסדרונות השלטון, כאילו מישהו בצמרת נתן הוראה שלא לשמוע ולא לראות שום אזהרה מבחוץ. המערכת העדיפה לאטום את כל הפתחים מבפנים. תשומת לב מיוחדת ראוי להקדיש למה שהתרחש מיד לאחר אותה שיחה לעזה. "אוסקר" נעלם. הוא עזב מיד את המערכת, כאילו התאדה מרשימות השירות בתוך שעות ספורות. לכל מי שמכיר את עולם המודיעין הישראלי, הדבר נראה כאבסורד מוחלט: כאן לא מתפטרים "מרצון" בתוך יום אחד. אותו "שחרור" בזק של אוסקר דומה יותר לניסיון חירום לטשטש עקבות. על מה יכול היה לשוחח בעלה של אישה שהבטיחה להשאיר את נתניהו ללא צבא, עם הקצב הראשי של חמאס ערב הטבח? התשובה לשאלה הזאת הופכת שיתוף פעולה לבגידה מודעת במדינה. אותה בגידה היא שהייתה המפתח הבלתי נראה שסובב בבוקר הגורלי במנעול גבולותינו. 7 באוקטובר לא היה רק יום של טבח לאומי. הוא היה רגע האמת שבו הוסרו המסכות והתברר: בישראל קיימת זה מכבר "מערכת" מונוליתית — ולצדה קיימת המדינה עצמה. ובאותו בוקר התברר שאין מדובר באותו הדבר. בעוד המדינה שקועה בחלומותיה, הקושרים כבר השלימו את חלקם במלאכה. בוקר של שמחה היה אמור להפוך לבוקר של כניעה. מתקפת חמאס הייתה מדויקת להחריד, משום שיעדיה סומנו מבפנים. המכות לא הונחתו על החזית — משום שחזית כבר לא הייתה קיימת. האויב הוכנס אל תוך המרקם האזרחי של המדינה. הגבול, שבמשך עשרות שנים הוצג כמבצר בלתי חדיר, התפורר כמגדל חול. בדיוק ברגע שבו הצבא נזקק לעיניים יותר מכול — הוא התעוור. מערכות התקשורת והתצפית הושבתו בשיטתיות מפחידה. לא הייתה זו תקלה טכנית — זה היה סיומו של "משחק האליבי", שבו היעדר תיעוד מצולם הפך לתנאי המרכזי להצלחת ההפיכה הפנימית. בעוד שבשטח פסטיבל סופרנובה נרצחו 1,300 אזרחים, ובעוד משפחות בתשעה־עשר קיבוצים נשרפו בחיים, טבעה המדינה בזעקה. אך הזעקה הזאת לא הגיעה לקומות העליונות של מערכת הביטחון. שם שררה דממה אטומה, כבדה, כמעט חגיגית — כאילו יד סמכותית לחצה על כפתור "השהיה", עד ש"תוכנית ב'" תושלם עד תומה. החטופים — 251 בני אדם — הפכו בן רגע לנכס הסחיר הציני ביותר של העשור. הם הפכו לכלי המרכזי בידי "מדינת העומק" הישראלית. עבור רונן בר והקליקה שלו, הישראלים שנחטפו הפכו למנוף לחץ אידיאלי על הממשלה. כל סרטון שהגיע מן המנהרות נוצל בידי הדיפ סטייט ושלוחותיו בתקשורת, לא נגד החוטפים אלא נגד ראש הממשלה. הטרגדיה של המשפחות הופקעה ללא בושה בידי "החזית השמינית", כדי לשתק, תחת הסיסמה "עסקה בכל מחיר", את רצונה של הממשלה להגיע לניצחון. כך נסגר המעגל: חמאס סיפק את הדם, ו"מדינת העומק" הפכה את הדם הזה לדלק פוליטי. השאלה שעדיין תלויה באוויר בכובד של עופרת היא: מה בדיוק עשה רונן בר באותן שעות שלפני עלות השחר? היכן היה ראש השב"כ כאשר אלפי מחבלים כבר חתכו את גדרות התיל? אין מדובר רק ב"כשל מודיעיני" — עולה מכאן ריח של חבלה מכוונת. צמרת הצבא והנהגת השב"כ התנהגו באותו לילה כאילו היו מדינה נפרדת, שאינה חייבת דין וחשבון לאיש. באותו זמן הושבתו מערכות ההגנה בקלות מפחידה. שתיקת הגנרלים הפכה לגורם שהחריף את האסון. שלטון המשפטנים, בדמותה של מיארה, שימש לא כמגן המדינה אלא כבלם. משאבים ש"לא הספיקו" להגנת הגבולות הושקעו בשפע בריגול אחר איתמר בן גביר. בר, שהיה אובססיבי למאבק בשר, הפך את שירות הביטחון הכללי לכלי של בילוש פוליטי. במקום לחפש את מנהרותיו של סינוואר, עסק השירות בייצור "דוחות סודיים" עבור גלי בהרב־מיארה, כדי לטרפד באמצעות בג"ץ את עבודתה של הממשלה שמונתה כחוק. בר זעם על כך שתפיסת הפעלת הכוח של בן גביר בהר הבית הצליחה: המקום היה שקט יותר מאשר בשנים המבישות שבהן התחנפו לפורעים. עבור רונן בר, האויב הוא היהודי הפטריוט, ולמען המאבק בו הוא הפך את שירות הביטחון למעין קג"ב של שנות השבעים, שבו הלשנה ל"חברה גלי" חשובה יותר מן הביטחון הלאומי. אותה "חדות ראייה" במעקב הפוליטי הפכה ל"עיוורון" מכוון בליל 7 באוקטובר. הגרסה הרשמית בדבר "התעוררות בשעה 6:29" היא שקר שנועד להסתיר את הבגידה הלילית. על פי חקירותיו של אבי וייס, הפלישה החלה כבר בשעה 3:30 לפנות בוקר, דרך המנהרות. מתוך 17 אלף פועלים מעזה, 11 אלף נשארו במכוון בישראל ערב הטבח — צבא של פלישה מבפנים שהמתין לאות. רונן בר ידע הכול כבר בשעה 4:30. בשעה 5:00 בבוקר יצאו מתל אביב צוות "טקילה" ולוחמי ימ"מ בשישה כלי רכב עם נגררים עמוסים בתחמושת. אך בר נמנע במכוון מלעדכן את המשטרה, את הצבא, את מד"א ואת שירותי הכבאות. הוא הציל את אנשיו שלו בשב"כ, והפקיר אלפי צעירים בפסטיבל נובה ללוע החיות. האזור לא נחסם, לא ניתנה הוראת פינוי — והאנשים נותרו כצאן לטבח, כדי להסתיר מבצע מצומצם של שירות הביטחון ולהטיל לאחר מכן את האשמה על מי שבר נמנע במכוון מלהזהיר. התוכנית הייתה ברורה: לאפשר את המכה, ואז, על גבי ההריסות והדם, לגייס את המדינה כולה להפלת נתניהו. זוהי בגידת האליטות, שהחליטו כי הן רשאיות להניח למדינה לדמם למוות, ובלבד שישמרו על שלטון הקאסטה שלהן. יש לבחון את הקשר הישיר בין הרדיקלים מן השמאל ב"אחים לנשק", הגנרלים לשעבר וראשי המודיעין לבין אירועי 7 באוקטובר 2023. אולי הפרק האפל ביותר הוא פרשת אסף שמולביץ'. בתוך הכאוס של אותו יום הצליח האיש הזה, שהיה קשור לאגף הרדיקלי של "אחים לנשק", לחדור ללא הפרעה למפקדות הבכירות של פיקוד הדרום. כשהוא מתחזה לקצין חיל האוויר, הוא גנב במשך שעות מידע סודי. נציגים מן הדרגים הצבאיים הבכירים הם שהביאו אותו לשם — ובפרט סגן־אלוף אורן ש'. כאשר נחשפה הבגידה, פעלה מכונת "משפט השמאל" במהירות: שמולביץ' הוכרז בחופזה כבלתי כשיר לעמוד לדין באמצעות שיחת זום. תופעה מדהימה: אותה "אי־כשירות" לא מנעה משמולביץ' להיות עורך דין ופעיל ב"אחים לנשק", שעסק בהצלחה בגיוס כספים. האבחנה שניתנה בזום הפכה לגלגל הצלה עבור המערכת, כדי שפטרוניו מן הפיקוד הבכיר לא ייאלצו להשיב לשאלות על בגידה במדינה. זוהי תעודת מחילה משפטית לכל רשת הדיפ סטייט. אך אחד הפרטים המלוכלכים ביותר בערמת הבגידה הזאת הוא סיפור כרטיסי הסים הישראליים. בליל 7 באוקטובר זיהו המערכות הפעלה המונית של כרטיסי סים ישראליים ברצועת עזה. זו הייתה "נורת אזהרה אדומה", שזעקה: פלישה! אולם תגובת השב"כ הייתה איטית באופן נפשע. בהמשך התברר כי אשתו של רונן בר מחזיקה בתפקיד בכיר בחברת סלקום והייתה קשורה ישירות למכירת כמות עצומה מאותם כרטיסים. התקשורת הסלולרית הישראלית בידי מחבלי הנוח'בה הייתה סחורה שמשפחתו של ראש שירות הביטחון, ככל הנראה, הרוויחה ממנה כסף. כאשר האינטרסים הביטחוניים מתנגשים באינטרסים המסחריים של אשתו של מי שמופקד על הביטחון, הבחירה אינה נעשית לטובת העם. בר, באמצעות קשריו המשפחתיים, סיפק לאויב "עיניים דיגיטליות". אסור להפריע לעסקים, גם אם המחיר יהיה חייהם של אלפי בני ארצך. כאשר ממדי האסון התבררו, רונן בר לא התפטר. הוא נאחז בכיסאו כדי להמשיך לשלוט בארכיונים. התנגדותו הפכה למבצע להשמדת ראיות. אחד המעשים המקוממים ביותר היה שחרורו של מנהל בית החולים שיפא, אבו סַלְמִיָּה — עד שידע יותר מדי. ממחסני השב"כ נעלמו באופן מסתורי יותר מ־800 טלפונים ניידים של מחבלי הנוח'בה — מכרה זהב של קשרים עם גורמים בצד הישראלי. הטלפונים השתתקו לנצח. כדי להסיט את תשומת הלב, בר הדליף לתקשורת את פרשת "קטארגייט", בניסיון לייחס לנתניהו את חטאיו שלו ולבלום את פיטוריו. ניסיונו של רונן בר להעביר את האחריות לאחרים נכשל. נתניהו דחה בתקיפות את כל הרמיזות וההאשמות. כיפת המגן של בג"ץ ושל תקשורת השמאל לא עמדה בלחץ האמת. רונן בר הודח מתפקידו. עזיבתו הפכה לתבוסה סמלית של "החזית השמינית" כולה. התברר שגם ל"מדינה בתוך מדינה" יש גבול. כעת, כאשר נעצרה המגרסה בלשכת ראש השב"כ, נוצרה לישראל הזדמנות לגלות את האמת כולה. שכן מאחורי כל "אי־כשירות" של מרגל ומאחורי כל "טעות" של גנרל עומד שם שחייב להישמע באולם של בית משפט אמיתי. הבגידה אינה צועקת — היא לוחשת. היא אינה יורה — היא רק פוסעת צעד אחד הצדה. ואל תוך הצעד הזה נכנס אחר כך המוות.

קיצרתי לכם: קואליציה מבוססת לונדון בשם Global Alliance for Palestine (הושקה ביולי 2025) תיאמה מאות מחאות אנטי-ישראליות ברחבי העולם. זוהו 179 ארגונים ו-322 אירועים מתוכננים על פני שלושה ימים. המסמכים של הקואליציה הורו למפגינים: "לסגור כיכרות ערים", "להקיף בנייני ממשלה" ו"לחסם מוקדי חברות שותפות". ועדת ההיגוי הבינלאומית כוללת בין היתר: ג'רמי קורבין, יאניס ורופאקיס, ג'רי אדמס ומסתפא ברגותי. חומרים מוכנים מראש: סיסמאות, באנרים, ערכות מדיה ומסרים מתואמים (ב-7 שפות), כולל האשמות ב"ג'נוסייד". בין הארגונים המשתתפים: CodePink, עם קישורים כספיים לנוויל רוי סינגהם (טייקון סיני שכבר נחקר בקונגרס בקשר להשפעת מפלגה קומוניסטית סינית). [יום יבוא ונדבר על City of London] foxnews.com/world/inside-glo…

Мелани Филипс очень доходчиво объясняет удивительное превращение левых либералов в бесчеловечную фашистоидную дрянь. Все предельно просто и закономерно.