תארו לעצמכם שגדי איזנקוט יתראיין מחר בערוץ כלשהו, ויאמר:
"אני מרגיש שנתניהו שוב עומד לנצח. לכל היותר נשיג תיקו, וניקלע לסבבי בחירות אינסופיים. הוא שולט בסדר היום, ה-7.10 לא שינה כלום, הדמוגרפיה לצידו, ואין מה לעשות. וממילא, גם אם יקרה נס וננצח – נתניהו לא יעביר את השלטון, יטען לזיופים, והמשטרה והשב"כ יגבו אותו".
אני חושב שכולנו נסכים שאמירות כאלה (שכמובן לא יאמרו) יהיו רעידת אדמה פוליטית, וגזר דין מוות על הסיכוי להקמת ממשלת שינוי.
למעשה, גם אמירה כזו מצד מס' 10 ברשימת "ביחד" או "הדמוקרטים", ואפילו מצד עיתונאי בכיר שמזוהה עם מחנה התקווה – היתה הופכת לכותרות ענק ולשיחת היום, מטעמים ברורים.
ולמה אני מבלבל לכם את המוח עם תרחישים תיאורטיים שכאלה?
אף אחד מאיתנו הוא לא איזנקוט, ואף אחת מאיתנו היא לא בעשירייה הראשונה בשום רשימה שמתמודדת לכנסת. אנחנו סתם אזרחים פשוטים, עם יכולת השפעה קטנה בהרבה על השיח הציבורי.
אבל זה שההשפעה שלנו קטנה, לא אומר שהיא לא קיימת. כל אמירה של כל אחד ואחת מאיתנו משפיעה, ולו במקצת. על בני משפחה, על חברים, על עוקבים בטוויטר. בכל פעם שאתם אומרים מסר שמבטא ייאוש – משהו נקלט. מה שהיה קורה לכם אם איזנקוט היה אומר את הדברים שבהם פתחתי – קורה למי ששומע אתכם, אפילו אם זה רק אדם אחד.
ומה שקורה לאדם שנחשף למסרים מדכאים שכאלה – זה שהוא נכבה. לא להיות שאננים, או להיות דרוכים ומפוכחים – זה מצוין. אבל פסימיות כרונית, שמשדרת ייאוש, זה כבר משהו אחר לגמרי.
לעומת זאת, מסרים של תקווה, אמונה, ודירבון לעשייה – הם מלהיבים, הם מדבקים, והם מעין נבואה אופטימית שמגשימה את עצמה. הם מייצרים מומנטום, ולו קטנטן, שממריץ עוד אדם אחד לעשות עוד משהו למען הניצחון בבחירות. ותאמינו או לא, אבל הניצחון הזה הוא ממש בהישג יד, אפילו אם קשה לפעמים להאמין בכך.
ברור לי שכולנו רק בני אדם. בהיותנו אנושיים, אנחנו לא שולטים ברגשות ובמחשבות שלנו, וכולנו לפעמים מרגישים מיואשים, מתוסכלים ומאבדים את התקווה. וזה בסדר גמור. ואני גם יודע שהמחנה הפוליטי שלנו למוד אכזבות, ושאנשים מפחדים לפתח ציפיות כדי להימנע ממפח נפש עתידי.
אבל אנחנו כן שולטים על מה שיוצא לנו מהפה או מהמקלדת.
אם אתם אכן מיואשים, מתוסכלים או איבדתם את התקווה – בבקשה, אבל ממש בבקשה, תשמרו את זה לעצמכם, לפחות עד סגירת הקלפיות, או תיקחו הפוגה קטנה מהמקום הרעיל הזה (הפסקה כזו עוד לא הרגה אף אחד). כן, אפילו אם נורא מתחשק לכם להראות כמה אתם צודקים וחכמים, כי המטרה היא לא "לצאת צודק" – אלא לנצח, להעיף את הממשלה הרעה הזו לפח האשפה של ההיסטוריה, ולהציל את ישראל משקיעה לרודנות ביביסטית.
הרי אין שום תועלת ושום תוחלת מפיזור הפסימיות הזו ברחבי הרשתות החברתיות. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה, ואף אחד לא יחלק לכם מדליית "אמרתי לכם" אם נבואות הזעם שלכם יתממשו.
התוצאה היחידה האפשרית של אמירות כאלה היא שעוד אדם אחר יאבד את התקווה. וכך, במקום שנבואת הניצחון תגשים את עצמה – גובר הסיכוי שדווקא נבואת הזעם תתממש.
ואם אתם מסוגלים להיות אופטימיים, ולשדר תקווה וביטחון בניצחון – אפילו אם זה קצת מלאכותי – זה בכלל מצוין.
עוד 19 ימים, והסיוט הביביסטי מאחורינו.