כשהבית האחרון בקריית שמונה יעלה באש אל תספידו עיר ואם בישראל, ואל תבקשו מאיתנו לשאת את עול יישוב הארץ במקום שהפקרתם. אל תצפו שנקים מחדש בתים על האדמה שראיתם כיצד היא משחירה. הרחקתם אותנו כדי שלא נביט במפעלי חיינו מתפוררים ובאלבומי ילדותנו נשרפים. רציתם שלא נרעיש בשעה שטילי בורקאן עושים זאת במקומנו. עכשיו העיר שלנו נשרפת מהר ואתם פועלים לאט. שמונה חודשים אתם פועלים באיטיות בלתי נסבלת בזמן שהאויב רץ אל הגדרות וקובע מחדש את גבולות מדינת ישראל. לא רחוק היום שבו גם בית הוריי יעלה באש. זה רק עניין של זמן. אף אחד לא יעצור אותה כשהיא תאיים לכלות את חדר ילדותי כפי שאף אחד לא עצר את המחבל ששיגר את הטיל שהרס הכל. הרגלתם אותנו לחיות בדיוק כך. במציאות של רקטות מכל הסוגים. כשאומות העולם מטיחות בנו שקרים, אתם שואלים אותן מה הן היו עושות אילו טילים היו נופלים על ניו-יורק, או על לונדון או על ברלין. ואנחנו שואלים, מה אתם עושים כשטיל נופל על המרכז המסחרי של קריית שמונה, על בית בשדרות, או על יקב באביבים? מתי תתנו לנו דין וחשבון על עשרות שנים של גשמי אש ועופרת? מתי תעמדו מולנו, תשפילו מבט ותגידו: לא שיערנו מה עושה אזעקה ללבו של ילד. הפקרתם אותנו כי אנחנו נחמדים מדי. כי אנו מכירים בצורך לתת לצה"ל לנצח, בעוד אתם לא. כי אתם יודעים שנרגש באולפני הטלויזיה כשנאמר שנחזור הביתה, למרות הכל. למרות שאין בית ולמרות שנותרנו חסרי כל. נצהיר: "עוד נצמיח ירוק מהשחור-שחור הזה, כי בית לא עוזבים". ואתם תראו בנו אזרחים טובים. כנועים. צייתנים. בעוד אתם מנהיגים הססנים. מתעלמים. מפקירים. כשהבתים האחרונים בקריית שמונה, שלומי, אביבים, מנרה, מרגליות, כפר יובל, מלכיה, רמות נפתלי, יעלו באש, אל תדברו אלינו כלל. מטוב עד רע. אל תבקשו שנצביע לכם, שנצדיע לכם, או שנריע לכם. אל תנחמו אותנו ואל תצטלמו בבתינו המפויחים. ובעיקר, אל תבקשו מאיתנו להתחיל הכל מהתחלה.