שכונה באופרה. לקחתי את הילדות לאופרה. נישואי פיגארו. בלט בביצוע להקת הבלט הלאומית של אוקראינה. עליתי על הטוקסידו. הן התגנדרו. הזמנו מקומות למסעדה וישבנו לאכול לפני המופע. שתינו קצת וקיבלנו באז חמוד. צעדנו כמה צעדים להיכל מבושמים. ליוו אותנו לבוקס שלנו. מזגו לנו עוד כוסית והתמקמנו בנוחות. היצירה מתחילה. ואני לוחש לקטנה באוזן: ״יאללה בית״ר״. היא מתפוצצת מצחוק ומחרישה, ״אבא אתה שכונה.״ הגדולה מביטה בי במבט זועם עם ששש. אני והקטנה צוחקים. הרקדנים נפלאים. הרקדניות מהממות. הקטנה לוחשת לי באוזן: ״כולם גיי״. אני רוצה למות מצחוק אבל מחזיק. הגדולה תוקעת בי מרפק. המופע מרהיב. אני לוחש לגדולה באוזן: ״יאללה בית״ר״, היא תוקעת בי מבט ואומרת לי: ״אם אתה לא מפסיק אני קמה ועוזבת״. אני מחריש צחוק ואומר לעצמי ששתיתי כוסית אחת יותר מידי. כיף לי. צבעוני לי. הכול כל כך יפה. אני בטוקסידו אבל מהשכונה. ואז נכנסת לבמה הדמות של דון בסיליו המורה למוזיקה של הטירה והרכלן/קנטרן הרשמי שמפיץ שמועות ומסתבך במזימות. אני מביט בדמות ולא יכול לעצור את הצחוק. אני לוחש לקטנה: ״זה נומה, מבית״ר״. היא זורקת מבט ומתחילה לצחוק מכסה את פניה. ״אבא די״, אומרת לי הגדולה, ואני אומר לה: ״אני לא יכול, זה נומה, זה יאללה בית״ר של בובה של לילה״, היא מחייכת, מנסה להחזיק את החיוך, החיוך מתרחב, פתאום נופל לה האסימון והיא מתחילה לצחוק ושלושתנו מתפוצצים ומחזיקים את הפנים. אני מוציא את הטלפון בגנבה כי חייב לגנוב תמונה כי אף אחד לא היה מאמין לי. *אפשר להוציא את האדם מהשכונה, אי אפשר להוציא את השכונה מהאדם. ״יאללה פיגארו״.