נטע שהתנדבה בחמ"ל נעדרים כותבת:
* מספר 1587. סטטוס: חטופה *
עברו 3 שנים בהן לא העזתי לפתוח -
את קבוצת הוואטסאפ: חמ"ל המתנדבים.
לקרוא שוב את ההודעות מהימים האלו.
לעבד את הכאב, הפחד, האשמה.
ישבנו עשרות מתנדבים בבית מול אקסל,
ובמשך 3 ימים הרמנו טלפונים, אחד אחד,
לכל אלפי השמות ברשימה - מסיבת Nova.
רומי גונן הייתה מספר 1587 ברשימה,
עומר שם טוב 1578.
ליבי כהן-מגורי ז"ל מספר 1279.
אחרון חביב, 4430, תמיר נמרודי ז"ל.
בכל טלפון הלב שלי דפק חזק כל כך.
תקווה וציפייה מהולות בפחד משתק.
הבנו שמעבר לקו יש חיים שלמים -
שאולי אפשר להציל.
ואולי כבר אינם.
לפעמים ענו לנו בצרחות וזעקות שבר,
ילדים שמחפשים חברים שנשארו שם.
כמה פעמים ענו לנו בערבית וניתקו.
ברגעי החסד זכינו גם לשמוע:
"אני בבית. אני בסדר"
משפחות הנעדרים התקשרו לחמ"ל,
מנסים להיאחז בכל פיסת מידע,
אבל לא היה תפקידינו לבשר להם,
גם אם לפעמים כבר ידענו. לפניהם.
גם לא לאמא שהתקשרה כל דקה לבדוק,
על הבן שלה שהיה במסיבה.
גם לא כששלחו הודעה בקבוצה שלנו,
שחבר שלו דיווח שנרצח.
4430 שורות, של בני אדם.