ההספד של האלוף אורי גורדין “הייתה לך מסירות שאין שנייה לה. תמיד עם חיוך של מלאך, שמסמל עוצמה ותקווה. היית התגשמות של כל מה שצריך”, ספד לו האלוף אורי גורדין, שדור שימש כראש לשכתו. “מעט מאוד דיבורים, הרבה מאוד מעשים. תושבי הצפון לא יודעים, אבל הם חייבים לך תודה גדולה.” “אני מקווה שהפגיעה הקטלנית לא גרמה לך אפילו לשניות של סבל.” “אהבתי אותך כמפקד, כקצין קרוב וכאח גדול. למרות שאני בדרגת אלוף, אין לי תשובה לאמא שלך, שאיבדה את בנה האהוב, היקר מכל.” “אני מתחייב שנמשיך ללכת בדרכך ובמורשתך. היית מלח הארץ, הטוב שבטובים. מצדיע לך, אחי.

צלם מגנטים במקלטים, כסף על הרצפה

"נועה ארג'מני, חביבתק": אבינתן סיפר להוריו כמה חיכה להגיד להם שהוא אוהב אותם - ואז ראה את זוגתו נועה @gilicohen10 @Itsik_zuarets

Two years after his sister May was murdered on October 7, Tal Naim scored his first senior-league goal - just days before the anniversary - and dedicated it to her, lifting a shirt with her photo through tears

תודה לך מנור

Hi @UEFA, 53 Israeli children were slaughtered by Hamas terrorists in the October 7 massacre, 12 more from a missile strike on a soccer field in Majdal Shams from a direct Hezbollah missile, four others from an Iranian missile strike, or many children who were kidnapped from their beds, including two amazing babies from the Bibas family who crushed their skulls during captivity in Gaza and returned as corpses. Where were you then, people of morality? You are a hypocritical organization, frightened by Mohamed Salah. Be ashamed of yourselves, the blood of the children of Israel is no less than that of children in other parts of the world 🇮🇱

בפריים הזה שנתפס מתוך הסרטון רואים את ההבדל בין היד של המחבל שמעביר את קופסת השימורים לאביתר בסרטון הטרור הפסיכולוגי לבין גופו של אביתר עצמו... מי כאן עובר הרעבה באמת?!

תודה שלקחתם חלק במלחמת העולם השלישית, קחו עציצון ביציאה

בגיל 31 אחת בלבד, בשיא הקריירה, בשיא החיים, נשוי ואב ל-2 בנות, אחד הכדורגלנים המוכשרים במדינה שלנו - ואחד האנשים המיוחדים בכדורגל שלנו - הלך לעולמו. כתבת וידיאו לזכרו של גדי קינדה, מבית ספורט1 ערך: שחר אדלר

אני אוהבת את הבית שלי. מכירה אותו מהיום שנולדתי. אוהבת את הסלון הישן של סבא וסבתא ששיפצתי. את פינת האוכל של ההורים שגדלתי איתה. את הפאטיו עם הבריזה ביום חם. אוהבת את תחושת הביטחון והשקט שהקירות נותנים לי. אבל עם השנים הבנתי: בית זה קודם כל אנשים. הבית שלי הוא איפה שהמשפחה נמצאת. איפה שהחברים באים כשצריך. איפה שיש ארוחה משפחתית וחג ואנשים לצחוק ולריב איתם. אני אוהבת את ישראל. באמת. בגיל עשרים וקצת, עם אזרחות אמריקאית, עבודה מצוינת במנהטן ואופק פתוח, בחרתי לחיות כאן. זו לא הייתה כפייה, לא גזירת גורל ולא כי נולדתי פה — זו הייתה בחירה. בלב שלם ואוהב. אני אוהבת את מזג האוויר כאן. את התוצרת החקלאית. את הקרבה של הכל להכל. את הרוח, את השורשים. אבל מעל הכל — אני אוהבת את האנשים. הם מה שעושה את ישראל. לא הקרקע, לא פסוקים. בני האדם. החברים, השכנים, גם זרים גמורים. הם ישראל בשבילי. אלה שמקללים אותך בכביש אבל מתייצבים אצלך בבית כשצריך. אלה שמורידים את הירח אחד לשני. בלי האנשים שלנו — ישראל היא רק אדמה. חומר. רכוש. בלי המשפחה שלי — גם הבית שלי הוא רק ארבעה קירות. נדל״ן. בלי להחזיר את החטופים שלנו, לא משנה מה הסיכון, לא משנה כמה קשה — נישאר עם אדמה בלי נשמה. נישאר בלי אמון, בלי אמונה. חומר בלי רוח. הבטחה של חורבן.

ילדה שלי, אני לא מוצא הערב את המילים. אז רק אגיד שהלב נשרף מגעגוע 💔