אדרש לזה בטור הבא של "הסקרן", אבל בינתיים אסתמך על הציוץ הזה (של חשבון שעושה עבודה ראויה בתחום שבטוויטר קיבל השנה הרבה חברים חדשים) כדי להעביר נקודה: כן, אם מפלגה לא עוברת את אחוז החסימה, זה אכן מגדיל אוטומטית את הגוש המנוגד לה. אבל המתמטיקה פה יותר מורכבת משנדמה. אם נניח שווינטר לא עובר, קל להגיד שישרוף 4 מנדטים שלמים, ואז החישוב פשוט יותר (כל ה-4 של וינטר יוצאים מהעוגה, ומחולקים באופן יחסי בין הגושים). אבל יותר סביר שלא יעבור וישרוף נניח 3 מנדטים, אחרי שמנדט שלם ברח בחזרה לגוש נתניהו (והוא מה שהביא לנפילתו מלכתחילה). אם נניח שהמצב היה 52:54 לנתניהו כשווינטר עבר, אז תאורטית אם וינטר יקבל 3.24% מהקולות, כמעט 4 מנדטים, הם אמורים באמת להתחלק בערך חצי-חצי, ואז באמת לשנות את עוגת המנדטים למשל ל-54:52 לאיזנקוט. אבל בהנחה ההיא שתיארתי, של וינטר שורף 3 מנדטים כי אחד כבר ברח לתוך הקואליציה (בעיניי היא יותר סבירה), המפה תשתנה מ-54:52 לביבי, ל-53-53. ובכל מקרה, בכל התרחישים האלה, ההבדלים הם כ"כ עדינים, שהם ייפתרו באזורי הבדר-עופר שבהם כל שינוי עדין עלול לשנות את המפה דרמטית (אזורים שבהם האופוזיציה במצב מצוין). ההבדלים ברמת המשמעות הפוליטית עצומים, אבל ברמה האלקטורלית, ההבדלים האלה זעומים. או, בקצרה: נפילה של וינטר מזיקה מאוד לנתניהו, גומרת סופית את הסיכוי שלו להגיע ל-61 ועוזרת לגוש השינוי. אבל צריך להיזהר מלדייק (ולהגזים) את המשמעות המספרית שלה.

אני רוצה רגע להתעכב על משהו ולחדד איזושהי נקודה. אין דבר ששנוא עליי יותר מהתנבאויות וראיית שחורות. אני תמיד סופר-דופר זהיר בכל אנליזה שאני עושה, בעיקר לגבי מדינה כל כך מורכבת וייחודית כמו צרפת. יש איזשהו טרנד עכשיו של השמאל להגיב לכל מלחמת-ערסים-עם-כסאות-כתר בישראל במילים ״אירופה גמורה״. בקטע אירוני שכביכול הבלגנים שיש פה בארץ עולים בחומרתם על מה שמתרחש בצרפת או באירופה. אני רק רוצה לומר שהם התבלבלו בקנה המידה. אלוהים יודע כמה בעיות יש לישראל וכמה הן חמורות אבל הבעיה שעומדת בפני צרפת עכשיו (ועוד מדינות אירופאיות אבל אני אתמקד בצרפת כרגע ברשותכם) - היא אקוטית וחמורה ומסוכנת מאוד. מה שקורה בימים האחרונים זה לא פחות מחציית-רוביקון שקטה שבאה לצרפתים בצורת ״עוד טפטוף על העוטף״. הרי כל כמה חודשים ישנן מהומות בצרפת והסיבות למהומות יכולות להיות איזוטריות כמו ניצחון של קבוצת כדורגל כזו או אחרת. אבל הכוח העצור הזה בפרוורים הפחות סימפטיים של פריז (שכבר כתבתי עליו פה וב״ישראל היום״ בהרחבה בעבר) הוא מה שסוּן דְזְה כינה ב״אמנות המלחמה״ - שי [勢] שהוא בעצם ״פוטנציאל סיטואציונלי״ ובהפשטה גמורה - חבית של חומר נפץ. מלנשון, שבנה אחיזת שטח מאוד מתוחכמת בצרפת, למד לרתום את ה״שי״ הזה לצרכיו, לאלף אותו כמעט ולהשתמש בו ככלי נשק. הוא השתמש במאות הפגנות פרו פלסטיניות כדי לחדד את הכלי, בשביתות, בהפגנות כביכול ״ספונטניות״ בחסימות, בארגון ארגוני עובדים שעליהם אנשי המפלגה שלו הסתננו ועכשיו הוא מבצע ״ניסוי כלים״ מטלטל ולמעשה די מרהיב כי הוא פשוט יצר משבר ״יש מאין״. אין פה נושא מחאה, אין פה מסר חוץ מהמדיום עצמו - ההפגנה הפרועה שאנשיו יודעים לייצר, תיעול וליבוי ה״שי״- הזעם העצור של שנאת צעירי הפרוורים כלפי כל מה שצרפתי לכדי קרדום פוליטי לחפור בו. למארין לה-פן אין כוח כזה, לאף מפלגה פוליטית בצרפת חוץ ממפלגת ״צרפת הבלתי נכנעת״ אין כוח כזה. וההתפרעות ופעולות המחאה הן ״גריליות״ במהותן. ההמונים מנותבים דרך הרשתות החברתיות, טלגרם, טיקטוק סנאפצ׳אט. הם מופיעים ונעלמים בצורה שרק פעילי המפלגה מכירים את רזיה. זו תופעה ייחודית למפלגה הזו והיא הרבה הרבה יותר מתוחכמת מ״החולצות החומות״ של המפלגה הנאצית משנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת כי פה אין כתובת, אין מטה שאפשר לפשוט עליו, אין מדים, אין צעדה בקצב ואין סרטי זרוע. יש רעולי פנים, יש מחבואים של זיקוקים ואמל״ח חם וקר. המשטרה וכוחות הביטחון למעשה חסרי אונים מול התופעה. היא יכולה להתקיים רק בגלל כל אותם איזורי שיכונים בפרוורי צרפת שבהם צרפת ויתרה למעשה דה-פקטו על השלטת הסדר ורוח הרפובליקה. בסתיו 2005 הפרוורים האלו התלקחו בזעם ספונטני. היום, בדיוק 21 שנים יותר מאוחר - הם מתלקחים בלחיצת כפתור. השמאל הצרפתי הקיצוני השכיל לאלף את החיה. עכשיו כשידוע כוחה האמיתי של המפלגה הקיצונית המסוכנת הזו צריך להכניס עוד מספר פקטורים למשוואה: 1. במשך עשרות רבות של שנים הזניחו באופן אקוטי כל נשיאי צרפת וכל הממשלים את המצב ההולך ומחמיר בפרוורים שהפכו למוקדי תסיסה שנשלטים לרוב על ידי כנופיות והאידאולוגיה הפושה בה היא אידאולוגיה של אנרכו-קומוניזם מעורבב באיסלם קיצוני. אנחנו מדברים היום על בעצם מאות של ״רצועות עזה״ קטנות סביב 22 הערים הגדולות של צרפת. 2. שיטת הבחירות לנשיאות צרפת מבוססת שני סיבובים. כלומר, בגדול, בסיבוב הראשון ניגשים כל המועמדים ולסיבוב השני עולים השניים שקיבלו הכי הרבה קולות. זה מה שהביא את האפס חדל האישים מקרון לשילטון - הוא היה הברירה היחידה מול מארין לה פן - פעמיים. כשבצרפת צריך לבחור בין מפלצת הרסנית לילד-חרא אז חושקים שיניים ובוחרים בילד-חרא. לא מאהבת מרדכי אלא מתוך פחד מן המן. אבל השיטה הזו גם עלולה להיות מסוכנת מאוד כשאל הסיבוב השני נזרקות שתי מפלצות הרסניות וזה מה שרבים מן הסקרים שמבוצעים כרגע חוזים - שהסיבוב השני של הבחירות לנשיאות יהיה ללא ספק מול מארין לה פן. אלא שהסיכוי של מלנשון לעלות לסיבוב השני גבוה מאי פעם. ואני אסביר למה: 3. האלקטורט של מלנשון מתחלק בגדול לשני סוגים של אנשים: אנשי שמאל קיצוני אידאולוגי, סוציאליסטים קיצונים, קומוניסטים [המפלגה הקומוניסטית היתה המפלגה הגדולה בצרפת פעם ושרידי האלקטורט שלה מפוזרים על פני מספר מפלגות] מצד אחד ומצד שני - הדור השני והשלישי הממורמר למהגרים מארצות אפריקה [ברובן מוסלמיות]. הבעיה הגדולה של מלנשון היתה, שבעוד הסוג הראשון של האנשים - השמאל הרדיקלי הקיצוני והאידאולוגי היה מצביע בצורה ממושמעת בכל מערכת בחירות - הקבוצה השניה - בני המהגרים - לא נהגו להצביע בצורה מסורתית כי הם לא הרגישו כחלק מצרפת, לא רצו להשתתף במשחק הפוליטי או פשוט מתוך חוסר עניין, בורות או העובדה שלהצביע במדינות המקור שלהם היה פשוט בזבוז של זמן ודבר חסר משמעות. מלנשון הבין שיש פה פוטנציאל עצום ולא ממומש והוא השקיע הרבה מאוד מאמץ ונסיונות שכנוע וקמפיינים פנימיים - אך לרוב העלה חרס בידו. התפלגות המצביעים במשך שנים היתה קרובה לפארטו קלאסי של 80% מצביעי שמאל אידאולוגים ״לבנים״ ו-20% בני מהגרים עם אזרחות צרפתית. כשאת ה-20 אחוז היו מגרדים מלמטה. כל זה השתנה אחרי ה-7 באוקטובר. מלנשון זיהה מייד שהנרטיב החמאסי האנטי-מערבי - מזרים לרחובות בקלות את האלקטורט שמעניין אותו להגביר את אחוזי ההצבעה שלו. ולכן הוא גייס משאבים בלתי נדלים כדי למתג את ההפגנות ״למען פלסטין״ ולצבוע אותן בצבעי ״צרפת הבלתי נכנעת״ דגלים חולקו, במות הוקמו, מערכות הגברה הובלו, הסעות, סטיקרים וכמובן כמובן - קבוצות פעולה. אינספור קבוצות כאלה בווצאפ ובטלגרם מחולקות לתאים מאורגנות למשעי. ההפגנות למען פלסטין הפכו להפנינג שבועי שבו היו צועקים קצת ״מן הנהר אל הים״ והרבה אוספים מספרי טלפון וחשבונות ברשתות החברתיות. איטס דה דאטא-בייס סטיופיד. מקרון בטיפשותו איפשר למפלגה של מלנשון לבצע ״ניסויי כלים״ וכיול של המערכת. פיזור הפרלמנט המיותר אחרי ההפסד חסר המשמעות של נציגת המפלגה שלו בפרלמנט האירופי נפל כפרי בשל לידיים של מלנשון שהצליח גם לאחד בצורה פנטסטית את כל מנוולי השמאל הצרפתי לכדי מפלגה אחת כדי לרכז כוחות. זה קרה ב-2024. מאז, המפלגה של מלנשון הראתה עוד ועוד התקדמות ועוד ועוד התעצמות ששוקפה גם בבחירות המחוזיות ובבחירות לרשויות המקומיות מה שמוליד לנו בין היתר דגלי פלסטין על עיריות וראשי ערים מרקדים סביב האש בהתפרעויות או מטפסים על מכוניות של אזרחים המומים בחסימות כבישים אחרי ניצחון של קבוצות כדורגל. 4. רוסיה הבוחשת. מצב שבו מלנשון ומארין לה פן עולים לסיבוב שני הוא מצב ווין-ווין עבור פוטין: ״כולם היו בניי״ - מארין לה פן שהרבה פחות מתוחכמת ממלנשון נתפסה כבר עם תחתוני התחרה שלה מופשלים בעבר כשהוכח מעל לכל צל של ספק ב-2014 שהיא נהנתה ממימון רוסי (9 מיליון אירו לפחות) למפלגה שלה דרך בנק בשליטה רוסית. ב-2017 נפגשה עם פוטין בריש גלי בקרמלין. מאז זרמו הרבה מים גם בנהר מוסקבה וגם בסיין ומארין לה פן גם עשתה את עצמה מתרחקת ונגעלת מרוסיה מאז המלחמה באוקראינה אבל כסף רוסי לא הולך ברגל והרגלים ישנים מתים לאט. הקשר של המפלגה שלה עם פוטיה הראשיסטית הוצנע אך עודנו קיים. היא נמנעת מלבקר אותו או את רוסיה באופן גלוי ולעומתי הגינויים המעטים שלה נראים יותר כמו מס-שפתיים מכל דבר אחר. בין מלנשון לפוטין אי אפשר למצוא [עדיין] עקבות כסף אבל מלנשון, שגם הוא שילם את מס השפתיים הבנאלי עם הפלישה הרוסית ב-2022 - מחזיק בקו מאוד אנטי-מערבי. הוא קורא לצרפת להתנתק מנאט״ו והוא כמובן נגד מכירת נשק לאוקראינים. הסברה הרווחת היא שהוא רק ״אידיוט שימושי״ של פוטין אבל מלנשון מתוחכם מכדי לתת דברים ככה בחינם במיוחד שלתמיכה בפוטין יש מחיר פוליטי לא קטן. ההסתבכויות שלו עם חוק מימון המפלגות מתחרות בגאון עם אלו של מארין לה פן. שני הדגים האלה מסריחים מהראש והסירחון בניחוח בורשט. מה שמביא אותי לסיכום ולתחזית לא מאוד אופטימית עבור צרפת. יצחקו אנשי השמאל עם ה״צרפת גמורה״ שלהם כתגובה לכל התפרעות ישראלית אבל לא צריך שאחוז המוסלמים בצרפת יגיע ל-50 אחוז כדי שצרפת תיהרס. האחוז שלהם באוכלוסיה לא צריך להגיע אפילו ל-20 (הוא מעל 10 אחוזים היום) אין למספרם המוחלט מקרב הצרפתים כל משמעות. יש משמעות רק למה אותם אלמנטים רדיקליים מוכנים ורוצים לעשות ועל הפיירול של מי הם ולפקודת מי הם נשמעים. לא צריך יותר מ-10 רעולי פנים כדי להשליט טרור על רחוב שלם. לא צריך יותר מ-2 כדי להצית בתוך דקות שורה של מכוניות או פחי זבל. והיום, ז׳אן לוק מלנשון, שיכור מכוחו העצום ברחוב הצרפתי - לא צריך יותר מדי תרוצים כדי לייצר כאוס בכל רחבי הרפובליקה בתוך שעות ספורות. אם אכן יעלה הוא ותעלה לה-פן לסיבוב השני של הבחירות לנשיאות צרפת - אני אסתכן ממש ואומר שזו תהיה תחילת הסוף של הרפובליקה החמישית כפי שאנחנו מכירים אותה: אם מארין לה-פן תנצח - הוא יבעיר את הרחוב מיד בטענה כזו או אחרת או בלי טענה בכלל. אנשי הימין של לה פן לא יישארו חייבים ועלול להווצר עימות אזרחי בדרגת עצימות שאיש לא יוכל לחזות. אם הוא ינצח - יהיה לנו איש מסוכן מאוד עם נטיות אנטישמיות בולשביקיות מובהקות ואג׳נדה כאוטית שמחזיק בארסנל של טילים בליסטיים גרעיניים ושיתנתק מייד מנאט״ו. איש שהשליטה שלו בצרפת תהיה אבסולוטית ומוחלטת. כי הרי שארל דה-גול נתן כוח כמעט בלתי מוגבל בחוקה לנשיא צרפת. ודה-פקטו צרפת נותרת דמוקרטיה כל עוד הרעיון מוצא חן בעיני הנשיא המכהן באותו רגע. (סעיפים 12, 16 ו-49.3 בחוקה). הנבואה ניתנה לשוטים אבל הסיכוי של תרחיש העיוועים הזה להתרחש רחוק מאוד מן האפס.

איך אנחנו מצפים שבעולם יזכרו ולא יכחישו את השבעה באוקטובר כשאנחנו בעצמנו עושים באתר הטבח מסיבות וריקודים ונמצאים בהכחשה לטראומה? מה השלב הבא- אפטר פארטי באושוויץ? מסכנות המשפחות השכולות שהתחננו לא לעשות את זה.

يا شمس أكتوبر المجيد هلّي علينا ببشايرك وأرينا يومًا أسودًا على كل الظالمين في الأرض

בספר של אלדר ויובל יש סיפור (שעלה גם בראיון האחרון של רה"מ קטאר) שסינוואר הציע להחזיר את *כל החטופים האזרחים* ממש בערב ה7.10. בישראל סירבו אפילו לענות. אובדן עשתונות מוחלט של הצמרת הצבאית והמדינית עלה בחיים רבים.

🤣🤣🤣

The Palestinians have rejected a state of their own more times than any national movement in modern history. 1937 — Peel: a Jewish state on a sliver of the coast. Arab leadership said no and turned back to violence. 1947 — UN partition plan: an Arab state beside a Jewish state. The Arab Higher Committee said no, started a civil war, and then five Arab armies invaded. 2000 — Camp David: a Palestinian state with a capital in eastern Jerusalem. Arafat walked, proposed no counteroffer, and launched the Second Intifada. 2001 — Clinton Parameters: a Palestinian state with a capital in eastern Jerusalem, 96% of the "West Bank" plus 4% of Israel, all of Gaza and a connecting corridor. Arafat said no as the Second Intifada raged. 2008 — Olmert: 94% of the “West Bank” plus land swaps to make up for the other 6%, a capital in East Jerusalem, and the Old City under an international committee. The PA, this time under Abbas, never even bothered to answer. 2020 — Trump’s plan: a Palestinian state, a capital in a part of East Jerusalem, and $50 billion in economic aid to build their country. Abbas called it the “slap of the century” in 2018, two years before the text existed. On the day it was released, he said “a thousand times no.” He refused Trump’s call and refused to even take a copy. They do not keep saying no because the borders were wrong. They keep saying no because the real demand is not a state beside Israel. It is a state instead of Israel.

הסירוב הסעודי לאפשר נחיתת מטוס חילוץ ישראלי אינו עניין של מה בכך, או של נראות חיצונית בלבד. יש בדרג המדיני גורמים שסבורים כי כל עוד מאחורי הקלעים מתקבלים הדיבידנדים הביטחוניים והמדיניים, אפשר לוותר על הסממנים החיצוניים ולמחול על הצביעות של הסעודים, שבימים אלה ממש מבקשים מישראל בשקט עזרה צבאית מול החות'ים. אבל עם כל הכבוד לבעיות של בן סלמאן מול דעת הקהל בבית ואולי לעוד אתגרים, ברגע שמדינת ישראל מאפשרת להתייחס אליה כאל מוקצה מחמת מיאוס - גורם שמנצלים אותו מאחורי הקלעים אך מתנערים ממנו בפומבי - היא מכשירה במו ידיה את דעת הקהל העולמית לדה-לגיטימציה שלה עצמה, לתנועות חרם דוגמת ה-BDS ואף לשלילת עצם קיומה. ישראל מנהלת יחסים מהסוג הזה עם עוד מדינות מלבד סעודיה, ומכולן מתקבלות תועלות משמעותיות יותר ופחות בטווח הזמן המיידי. עם זאת, הגיע הזמן להכניס למשוואה גם את השיקול האסטרטגי ארוך הטווח שהובא כאן. ישראל אינה מצורעת, היהודים אינם טמאים ואסור לתת יד לנרטיב הזה. מי שמבקש מאיתנו עזרה במחשכים, חייב להיות מוכן לצעוד איתנו יד ביד גם לאור יום.

Ridley Scott's ‘TREASURE ISLAND’ movie will release on November 11, 2027 in theaters. Starring Hugh Jackman as Blackbeard alongside Owen Cooper and Hugh Grant.