באוקטובר 1957, לאחר זכייתו בנובל לספרות, נשאל קאמי במסיבת עיתונאים בשטוקהולם מדוע אינו תומך במאבק האלים של ה-FLN באלג'יריה. קאמי, צרפתי אלג'יראי, שהתנגד לאלימות ודגל בשלום ובדו קיום, השיב: "אני מאמין בצדק, אבל קודם כל אני דואג לשלומה של אמי." כלומר, אני מאמין בצדק, אבל אני אגן על אמי לפני הצדק.
אצל קאמי הדילמה הייתה בין הצדק לבין ההגנה על אמו ו/או אם תרצו, על עמו. אצל יוצרי נז"א השאלה המוסרית היא גם כיצד מספרים סיפור ומה בוחרים להשאיר מחוץ אלו. יוצרי נז"א בחרו להציג מעשים קשים המיוחסים לחיילי צהל, אך בחלק מן המקרים עצם העובדות וההקשר המלא אינם ברורים או מוכרחים.
במקביל נדחקים לשוליים טבח השבעה באוקטובר / אחזריות החמאס. קאמי בחר להגן על אמו לפני הצדק ואותם חיילי צה"ל ה,"לא מוסריים" בחרו להגן על אחרים מלבד על עמינו ושלמו בחייהם. לכן השאלה איננה רק איזה סיפור בוחרים לספר אלא גם מה חובתינו כלפי מי שמתו כי בחרו להיות מוסריים.
כך נוצר סיפור חצדדי שעלול לפגוע לא רק באמון העדות אלא גם בזכרם של הנופלים. אותם חיילים שרבים מהם נהרגו בעת שניסו להגן על אזרחים מוצגים דרך עדשה שאינם מביאה בחשבון את הבחירה המוסרית שהביאה אותם אל הקרב ואת המחיר ששילמו בחייהם. בעיניי זו כבר איננה רק שאלה של קולנוע או פרשנות, זו שאלה של אחריות כלפי האמת, כלפי משפחות השכול וכלפי זכרם של מי שאינם יכולים עוד להשיב בעצמם ולכן אפשר לראות בשני הסיפורים שתי פנים של אותה השאלה.
עד היכן אדם מוכן ללכת בשם המוסר ומה קורה כאשר המוסר עצמו מסכן את החיים שעליהם הוא מבקש להגן. מצרף עדויות נוספות מתוך עדותם של חללי גולני. עדויות שיוצרי נז"א בחרו השאיר מחוץ לסרט,(תרגישו חופשי לשתף).
נ.ב : יגידו מי שיגידו שאיני יכול להביע דעתי כל עוד לא צפיתי בסרט אבל מספיקים לי הקטעים שראיתי כדי לעמוד מאחורי כל מה שכתבתי .
נ.ב 2 : איני מדבר על עניין חופש הביטוי מאחר ועניין זה הינו אחר ולא קשור וכל מי המקשרים בין חופש הביטוי לבין מהות הביטוי חוטאים לאמת ולצדק.