We are constantly told about hundreds of new farms and outposts, a “settlement revolution,” and an irreversible transformation of the West Bank. Yet behind the political fanfare and the sweeping takeover of land, the demographic reality remains remarkably stubborn. A full 84.5% of the Jewish population beyond the Green Line, including East Jerusalem, lives within 10 kilometers of it. About 65%—nearly two-thirds—live within just 5 kilometers. The meaning is clear: a large majority of Israelis still live close to the Green Line, in areas that could, in principle, be included in agreed land swaps under a permanent-status agreement—without undermining territorial contiguity or the fabric of life of either population. The overall picture is also far removed from the propaganda: Israelis constitute only about 15% of the West Bank’s population, excluding East Jerusalem, while the Palestinian built-up area is approximately nine times larger than the Jewish built-up area. The outposts and farms deepen control over the territory and intensify friction, violence, and the political obstacles to an agreement—but they do not create an “irreversible demographic reality.” The two-state solution remains possible. Those seeking to thwart it are doing so through deliberate policy, not through demographic inevitability.

מספרים לנו על מאות חוות ומאחזים חדשים, על “מהפכה התיישבותית” ועל שינוי בלתי הפיך של מפת הגדה. אלא שמאחורי הרעש הפוליטי וההשתלטות הנרחבת על הקרקע, הדמוגרפיה נותרה עקשנית למדי. 84.5% מהאוכלוסייה היהודית שמעבר לקו הירוק, לרבות במזרח ירושלים, מתגוררים ברצועה שעומקה עד 10 ק״מ מהקו הירוק. כ־65% — כמעט שני שלישים — חיים במרחק של עד 5 ק״מ ממנו. המשמעות ברורה: רוב גדול של הישראלים מרוכז עדיין באזור הסמוך לקו הירוק, שבו ניתן עקרונית לבצע חילופי שטחים במסגרת הסדר קבע מוסכם, בלי לפגוע ברציפות הטריטוריאלית ובמרקם החיים של שתי האוכלוסיות. גם התמונה הכוללת רחוקה מהתעמולה: הישראלים מהווים כ־15% בלבד מאוכלוסיית הגדה המערבית, ללא מזרח ירושלים, והשטח הפלסטיני הבנוי גדול בערך פי 9 מהשטח היהודי הבנוי. המאחזים והחוות מעמיקים את השליטה בשטח ומגבירים את החיכוך, האלימות והקושי המדיני — אך הם אינם יוצרים “מציאות דמוגרפית בלתי הפיכה”. הפתרון של שתי מדינות עדיין אפשרי. מי שמנסה לסכל אותו עושה זאת באמצעות מדיניות מכוונת, לא מכוח הדמוגרפיה. אגב, אם אתם לא רואים את החוות ורוב המאחזים במפה, זה לא בגלל ששכחנו אותם אלא משום שהשטח הבנוי שלהם חסר משמעות בקנה המידה הזה.אלו העטינים דרכן מזרימה הממשלה מיליארדים למועצות היהודיות.

jokopost.com/economy/57578/ "הכלכלה הפלסטינית אינה כלכלה שכנה לזו הישראלית – היא כלכלה הכפופה לה. דו״ח התחום הכלכלי של "תמרור־פוליטוגרפיה" לשנת 2025 מראה כי שלושה עשורים לאחר החתימה על פרוטוקול פריז נוצרה בין שני המשקים תלות עמוקה, אך חד־צדדית: ישראל מנהלת את מעטפת המכס, גובה חלק מרכזי מהכנסות הרשות, שולטת בגישה לשוק העבודה ולנתיבי הסחר, מספקת את המטבע העיקרי ומחזיקה למעשה במתג המחבר את הבנקים הפלסטיניים למערכת הפיננסית...."

למי שמתלהב מהדברים התלושים של ליברמן אודות ניהול ירדני את שטחי אי ובי, אני מציע לקרוא את תמצית הדו"ח של דר' אופיר וינטר עבור 'תמרור- פוליטוגרפיה', כדי להבין את העמדה הירדנית התומכת נמרצות במדינה פלסטינית הדו"ח, המבוסס על ניתוח 49 הצהרות רשמיות, מצביע על כך שברבעון השני של 2026 התמקדה מדיניות החוץ הירדנית בשני יעדים מרכזיים: מניעת הסלמה אזורית והשבת הסוגיה הפלסטינית למרכז סדר היום הבינלאומי. עמאן ביקשה למנוע מהעימות עם איראן להסיט את תשומת הלב מההתפתחויות בגדה המערבית, בירושלים וברצועת עזה, הנתפסות בעיניה כאיום ישיר על ביטחונה הלאומי ועל יציבותה הפנימית. הזירה הפלסטינית תפסה את המקום המרכזי בשיח הירדני. ההתייחסויות הבולטות ביותר נגעו למדיניות ישראל באל־אקצא ובמזרח ירושלים – 14 הצהרות; למדיניותה בגדה המערבית – 13; ולמדיניותה ברצועת עזה – 12. בכירי הממלכה הזהירו כי ישראל מנצלת את הסטת הקשב הבינלאומי כדי לקדם בנייה בהתנחלויות ובמזרח ירושלים, הפקעת אדמות, סיפוח זוחל, לחץ כלכלי על הרשות הפלסטינית ושינויים בסטטוס קוו במקומות הקדושים. ירדן התריעה במיוחד מפני התגברות אלימות המתנחלים ומפני האפשרות שהצעדים הישראליים יובילו להתפרצות אלימה, לקריסת הרשות הפלסטינית או לעקירת פלסטינים לתחומה. תרחישים אלה נתפסים כאיום על המאזן הדמוגרפי, הזהות הלאומית והיציבות הכלכלית והביטחונית של הממלכה. לצד הביקורת על ישראל, ירדן המשיכה להציג עמדה מדינית מסורתית: פתרון שתי המדינות על בסיס קווי 4 ביוני 1967, הקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים, חיזוק מוסדות הרשות הפלסטינית ושמירת הסטטוס קוו במקומות הקדושים. ביחס לרצועת עזה תמכה עמאן ביישום תוכנית 20 הנקודות של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ובהחלטת מועצת הביטחון 2803, תוך הדגשת הצורך בסיוע הומניטרי, בשיקום הרצועה וביצירת מסלול להגדרה עצמית פלסטינית. היא גם המשיכה לתמוך באונר"א ובמימון פעילותה. מרכיב מרכזי נוסף היה ביסוס החסות ההאשמית על המקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות בירושלים. במקביל פעלה הממלכה לחזק את מעמדה כמגינת האתרים הנוצריים באמצעות פיתוח אתר הטבילה אל־מע'טס והיערכות לציון אלפיים שנה להטבלת ישוע בשנת 2030. פעילות זו משלבת אינטרסים דתיים, מדיניים, תדמיתיים וכלכליים. בזירה האזורית קראה ירדן להפחתת המתיחות מול איראן ולהעדפת פתרונות דיפלומטיים, אך גינתה את ההתקפות האיראניות על ירדן ומדינות המפרץ ותבעה להבטיח את חופש השיט במצר הורמוז. בלבנון תמכה בשמירת הפסקת האש ובביסוס ריבונות המדינה והמונופול שלה על הנשק. המגמה האסטרטגית הבולטת ביותר מחוץ לזירה הפלסטינית הייתה העמקת הקשרים עם סוריה. עשר מזכרי הבנות והסכמי שיתוף פעולה נחתמו בתחומי האנרגיה, המים, התחבורה, המסחר והתשתיות. עמאן מבקשת לפתח עם סוריה ציר לוגיסטי שיחבר את המפרץ דרך סוריה וטורקיה לאירופה. אם יתממש, ציר זה עשוי לשמש חלופה למסדרון IMEC, לעקוף את ישראל ולצמצם את חלקה ברשתות התחבורה והסחר האזוריות. בסיכומו של דבר, המדיניות הירדנית משלבת המשכיות בעמדותיה כלפי הסוגיה הפלסטינית עם פעילות דיפלומטית מוגברת לנוכח השינויים האזוריים. ירדן אינה מסתפקת עוד בהגנה על פתרון שתי המדינות ועל מעמדה בירושלים, אלא פועלת גם לחיזוק מעמדה הכלכלי והגאו־אסטרטגי באמצעות התקרבות לסוריה ופיתוח נתיבי סחר שאינם תלויים בישראל.

עוד מאמר מבוסס נתונים על בלוף "מפעל ההתנחלות" של הממשלה הנוכחית של סימי ספולטר בדה מרקר. לקרוא ולהפנים את הכישלון המהדהד במחיר לא יאומן שישראל נאלצת לשלם בכל תחום themarker.com/realestate/202… הממשלה הנוכחית הייתה מהטובות ביותר בעשורים האחרונים עבור מפעל ההתנחלויות רק על הנייר. ממשלת ימין עם בצלאל סמוטריץ' כשר האוצר ושר במשרד הביטחון, עם ממשל אמריקאי אוהד — אלה תנאים נוחים שלא היו בעבר. אלא שלמרות נתוני הפתיחה הטובים, הנתונים לא מעידים על הצלחה. בדיקה של מכרזי רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) שהסתיימו בהצלחה, שנערכה על ידי קבוצת יסודות, המעניקה מעטפת פיננסית ליזמים, מראה כי מאז שנכנסה הממשלה הנוכחית לעבודה בינואר 2023 ועד ספטמבר 2026 שווקו בהצלחה בשטחים קרקעות לבניית 3,662 דירות בלבד. זהו קצב ממוצע של 977 דירות בשנה, לעומת 1,578 דירות ב-2022 לבדה, נפילה של 38%. במכרזי רמ"י בשאר האזורים נרשמה אמנם האטה בתקופה זו גם כן. ב-2022 הסתיימו בזכייה מכרזים ל-53.9 אלף דירות, לעומת קצב שנתי ממוצע של 34.5 אלף דירות מאז 2023, ירידה של 36%. כלומר, חלק ניכר מהירידה בפעילות בשטחים משתלב בהאטה הרחבה בשוק הקרקעות. אלא שהנתון הכולל בשטחים מסתיר ריכוז חריג בעיר אחת. מתוך קרקעות ל-3,662 הדירות ששווקו בהצלחה באזור מתחילת 2023, 2,719 דירות, שהן 75%, נמצאות במעלה אדומים. קרקעות ל-2,671 דירות מתוכן שווקו ב-2025 לבדה. בכל יתר ההתנחלויות הסתיימו בהצלחה בתקופה זו מכרזים ל-943 דירות בלבד, קצב של 251 דירות בשנה. לעומת 2022, מדובר בצניחה של 84%. הפער בולט גם בחלוקה לשנים. ב-2023 הסתיימו בזכייה בשטחים מכרזים ל-21 דירות בלבד, לעומת 1,578 דירות שנה קודם לכן. ב-2024 עלה הנתון ל-323 דירות. ב-2025 כבר נרשם זינוק ל-3,249 דירות, אלא שכאמור רובן המכריע היו במעלה אדומים. ללא אלה, גם בשנת השיא הסתכמו הזכיות ב-578 דירות בלבד. בכיר בממשלה אומר כי הנתונים נובעים מהתמקדות של הממשלה בפעולות נקודתיות במקום בשיווקי קרקעות בהיקפים רחבים. "הם התעסקו במיקרו־טקטי, הם לא התעסקו באסטרטגי", הוא אומר. לדבריו, הממשלה הייתה יכולה לנצל את השנים האחרונות לקידום מהלך רחב בהרבה של תכנון, שיווק ופיתוח. "אם היה רצון, היה צריך ללכת על מהלך אסטרטגי הרבה יותר גדול, אבל הם התאבדו על החוות. הם התעסקו בכל עז, בכל גבעה". הוא מוסיף כי המבחן האסטרטגי אינו רק תפיסת שטח, אלא יצירת מסה משמעותית של אוכלוסייה ובנייה. "הבעיה המרכזית היא חוסר הוודאות" מכרזי רמ"י לא כוללים בנייה בקרקע פרטית, או הקצאות בפטור ממכרז המקובלות בשטחים, כך שנתוני המכרזים לבדם אינם מספרים את כל הסיפור. אלא שגם נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) על הבנייה תחת הממשלה הנוכחית מצביעים על האטה ניכרת. לפי נתוני הלמ"ס, ב-2022, תחת ממשלת השינוי, החלה בנייתן של 2,724 דירות בשטחים. לאחר חילופי הממשלות, ב-2023 ירד מספר ההתחלות ל-2,234 דירות, וב-2024 כבר התכווץ הנתון ל-1,092 דירות בלבד, ירידה של כ-60% בתוך שנתיים. ב-2025 כבר חלה התאוששות מסוימת עם התחלות הבנייה של כ-1,760 דירות, אך הפעילות עדיין נמוכה משמעותית לעומת התקופה של ממשלת השינוי. מנכ"ל קבוצת יסודות, אייל בלכר כהן: "הדבר החיוני ביותר ליזמים הוא ודאות. המדינה צריכה ליצור צינור שיווקים רב שנתי, מפוזר בין יישובים, עם לוחות זמנים ברורים. שיווק קרקע הוא מבחן ביצוע — כמה קרקעות הגיעו לשוק, הסתיימו בזכייה ויש להן ביקוש אמיתי" הבדיקה של יסודות מעלה גם שינוי בתמחור מכרזי הקרקע. מחיר הקרקע הממוצע ליחידת דיור במכרזים שנבדקו בשטחים ירד מ-244 אלף שקל ב-2022 עד ל-97 אלף שקל מאז 2023, ירידה של כ-60%. במקביל, הוצאות הפיתוח עבור הקמת הדירות כמעט הוכפלו, מ-185 אלף שקל לדירה בממוצע לכ-360 אלף שקל. כך שהעלות המשולבת של קרקע ופיתוח עלתה מעט מ-429 ל-457 אלף שקל. מנכ"ל קבוצת יסודות, עו"ד אייל בלכר כהן, אומר כי מעבר לירידה בשיווקי הקרקעות, הבעיה המרכזית היא התנודתיות וחוסר הוודאות, שמקשים על יזמים. "בשורה התחתונה, הדבר החיוני ביותר ליזמים הוא ודאות. אי אפשר לבנות תוכנית עבודה כשבשנה אחת יש זכיות ל-21 דירות, שנתיים לאחר מכן יותר מ-3,000 דירות ובשנה שלאחר מכן שוב מספר מצומצם. המדינה צריכה ליצור צינור שיווקים רב שנתי, מפוזר בין יישובים, עם לוחות זמנים ברורים. שיווק קרקע הוא מבחן ביצוע — לא כמה יחידות אושרו או הוכרזו, אלא כמה קרקעות הגיעו לשוק, הסתיימו בזכייה ויש להן ביקוש אמיתי".

Not Agricultural Farms — A Mechanism of Land Seizure and Expulsion The map reveals the scale of the system: settler farms have effectively taken control of approximately 1.1 million dunams in the West Bank. This is an enormous area, far beyond any reasonable agricultural need. Only about one-third is classified as “state land.” The rest consists of privately owned land, land whose ownership has not been formally registered, and other areas to which the settlers have no legal right. The term “state land” is also misleading. This is not land belonging to the State of Israel. It is public land in occupied territory and part of the land reserve of a future Palestinian state. Under the law of occupation, Israel is, at most, its temporary trustee. Israel is required to administer this land for the benefit of the protected Palestinian population—not allocate it to citizens of the occupying power, whom it should never have transferred into the occupied territory in the first place. The claim that these are “grazing areas” also fails the test of reality. A herd of twenty sheep does not need tens of thousands of dunams. The herd is the means; the land is the goal. The farms are intended to seize large areas, block Palestinian access to land and water sources, and force entire communities from their homes—through threats, harassment, and sometimes direct violence. In terms of construction and population, these farms are almost insignificant: only a small number of buildings and families. Their power is not demographic but territorial. A handful of people, a herd, and a dirt road are used to control areas many times larger than the built-up areas of the settlements. This is not agricultural settlement. It is an organized mechanism of dispossession, expulsion, and de facto annexation.

לא חוות חקלאיות — מנגנון השתלטות וגירוש מפת החוות חושפת את ממדי השיטה: חוות המתנחלים השתלטו בפועל על כ־1.1 מיליון דונם בגדה המערבית. זהו שטח עצום, החורג לחלוטין מכל צורך חקלאי סביר. רק כשליש ממנו מוגדר “אדמות מדינה”; היתר הוא אדמות פרטיות, אדמות המצויות בבעלות לא מוסדרת ושטחים אחרים שאין למתנחלים כל זכות בהם. גם הביטוי “אדמות מדינה” מטעה. אלה אינן אדמותיה של מדינת ישראל, אלא אדמות ציבור בשטח כבוש, המהוות חלק מעתודת הקרקע של המדינה הפלסטינית העתידית. על פי דיני הכיבוש, ישראל היא לכל היותר נאמן זמני שלהן. חובתה לנהלן לטובת האוכלוסייה הפלסטינית המוגנת — לא להקצותן לאזרחי המעצמה הכובשת, שאסור היה לה מלכתחילה להעבירם אל השטח הכבוש. גם הטענה שמדובר ב“שטחי מרעה” אינה עומדת במבחן המציאות. עדר של עשרים כבשים אינו זקוק לעשרות אלפי דונמים. העדר הוא אמצעי; הקרקע היא המטרה. החוות נועדו לתפוס מרחבים, לחסום את גישת הפלסטינים לאדמותיהם ולמקורות המים שלהם, ולדחוק קהילות שלמות ממקומן — באמצעות איומים, הטרדות ולעיתים גם אלימות ישירה. מבחינת בנייה ואוכלוסייה, לחוות הללו אין כמעט משמעות: מספר קטן של מבנים ומשפחות. כוחן אינו דמוגרפי אלא נישולי. באמצעות קומץ אנשים, עדר וכביש עפר משתלטים על שטחים הגדולים בגירוש קהילות פלסטיניות ובמניעת גישה לאדמות. זו אינה התיישבות חקלאית. זהו מנגנון מאורגן של נישול, גירוש וסיפוח בפועל.

A Moment of Truth Before the Annual Reckoning Government ministers, led by Smotrich, boast that they have established 104 new Jewish settlements in the West Bank during their term in office. Their exclamation mark is large; their achievement on the ground is far smaller. We examined the list. Nineteen of the “settlements” are actually neighborhoods that were separated administratively from their parent settlements. Another 46 are existing outposts that were retroactively legalized. In other words, in 65 of the 104 cases, no settlement, construction, or population was added on the ground. This is a bureaucratic exercise that grants existing places a new status—and, above all, makes it possible to channel vast sums of public money to them. So what are the 39 genuinely “new settlements”? Only 11 have been populated to date, and even they are home to only a very small number of families. The other 28 remain on paper. The bottom line is that the grand declaration of 104 settlements has shrunk to 11 tiny points—only about one-tenth of the number the government is touting. This is hardly surprising, since during most of its term, the Israeli population in the West Bank experienced a negative overall migration balance. This is how the government operates: it inflates figures, changes definitions, and declares achievements that do not exist in reality—and then spends tens of billions of shekels in public funds on infrastructure and legalization processes for a resounding failure. This is a miserable “harvest” for the political, moral, and economic price that Israel is paying—and will continue to pay—for these failed attempts to create irreversible facts on the ground in order to eliminate the possibility of a political agreement. Not settlement-building, but an expensive laundering of numbers designed to advance annexation on the basis of a reality that exists mainly on paper.

רגע של אמת לפני חשבון הנפש השנתי שרי הממשלה, ובראשם סמוטריץ׳, מתפארים בהקמת 104 יישובים יהודיים חדשים בגדה המערבית במהלך כהונתם. סימן הקריאה שלהם גדול; ההישג בשטח קטן בהרבה. בדקנו את הרשימה. 19 מה"יישובים” הם למעשה שכונות שפוצלו מיישובי האם שלהן. 46 נוספים הם מאחזים קיימים שהוכשרו בדיעבד. כלומר, ב־65 מתוך 104 המקרים לא נוספו בשטח לא יישוב, לא בנייה ולא אוכלוסייה. מדובר בתרגיל בירוקרטי שמעניק למקומות קיימים מעמד חדש — ובעיקר מאפשר להזרים אליהם תקציבים עצומים . ומה באמת הם 39 "היישובים החדשים”? רק 11 אוכלסו עד היום, וגם בהם מתגורר מספר קטן מאוד של משפחות. 28 נוספים נותרו על הנייר בלבד . בשורה התחתונה, ההכרזה המפוארת על 104 יישובים התכווצה ל־11 נקודות זעירות — כעשירית בלבד מהמספר שבו הממשלה מנופפת. לא מפתיע, כי במרבית שנות כהונתה סבלה האוכלוסייה הישראלית בגדה ממאזן הגירה כולל שלילי. זהו דפוס הפעולה של הממשלה: מנפחים מספרים, משנים הגדרות ומכריזים על הישגים שאינם קיימים במציאות — ואז מוציאים מקופת המדינה עשרות מיליארדי שקלים על תשתיות והכשרות עבור כישלון מהדהד. זהו "יבול" אומלל עבור המחיר המדיני, המוסרי, הכלכלי שישראל משלמת ותשלם בעבור הניסיונות הכושלים הללו לקבוע עובדות בלתי הפיכות בשטח לטובת ביטול האפשרות להסדר מדיני. לא התיישבות — מכבסת מספרים יקרה המבקשת סיפוח על בסיס מציאות הקיימת בעיקר על הנייר.

בתדרוך לנספחים צבאיים על הטרור היהודי באיו"ש

דרוש עובד/ת GIS לעמותת תמרור-פוליטוגרפיה. עבודה לפי שעות, היברידית (משרדי העמותה באזור אונ' ת"א). משרה זמנית למספר חודשים עם אפשרות להמשך. חובה - עבודה עם QGIS (עריכת שכבות, טבלאות, אנליזה וכו'). חובה - יכולות מחקר ועבודה עצמאית ברמה גבוהה. חובה - יכולות פענוח. יתרון - ידע נוסף בכלי ESRI. יתרון משמעותי - ידע בערבית / מזרח תיכון. קורות חיים להעביר ל: tamrur.politography.gis@gmail.com

במסגרת מכבסת המילים כתב עמית סגל: „איגוד החוות מכריז: אנו שולטים ביותר מ־1.1 מיליון דונם בשטחי C, שהם יותר משליש מהשטח — ואנו יכולים לשלוט בעוד כמיליון דונם”. אבל מה פירוש „שולטים”? לא מדובר בבעלות על הקרקע, ברוב דמוגרפי, בשטח בנוי, בכלכלה עצמאית או במהלך חוקי ומוסדר. מדובר בהשתלטות על מרחבים עצומים באמצעות הפרה מתמשכת של החוק הישראלי והבינלאומי, בחסות פוליטית ותקציבית של רשויות המדינה — ולעיתים באמצעות אלימות והטלת אימה. המילה „שולטים” נועדה להעניק חזות אסטרטגית ומכובדת למציאות פשוטה בהרבה: קומץ אנשים משתלט על קרקע שאינה שלו, דוחק ממנה פלסטינים ומכתיב בשטח עובדות מדיניות שלא התקבלו בהחלטה דמוקרטית. המדינה אינה אוכפת את החוק; היא מממנת את הפרתו והופכת אותה למדיניות סיפוח בפועל. כשאיגוד החוות מתגאה בשליטה ביותר ממיליון דונם, אין זו חקלאות חלוצית. זו הודאה פומבית בהפקרת שלטון החוק. זו בוודאי אינה השנה שאיחלנו לעצמנו בשנה שעברה. שנה טובה היא שנה של אמת!

Jewish terrorism in the West Bank is not a scattered phenomenon. It has a geography. This map should be placed on the desks of the Minister of Defense, the IDF Chief of Staff, the commander of Central Command, the commander of the Judea and Samaria Police District, and the head of the Shin Bet. It shows something very simple: the main friction points are not randomly spread across the West Bank. They are concentrated in several clear and well-known areas. The main concentrations can be seen around Nablus and the area east of it, along the routes leading toward the Jordan Valley; around Ramallah and eastern Binyamin; south of Jerusalem and around Bethlehem; and especially in the large cluster of friction points in the South Hebron Hills. Other areas also show clear clusters of medium- and high-level friction points. And this is exactly the point: anyone who claims that it is difficult to deal with the phenomenon because it is too widespread, spontaneous, or unpredictable should simply look at the map. There is no need to place a police officer and a soldier next to every house in the West Bank. What is needed is to concentrate intelligence, forces, and law enforcement in the known hotspots, increase the security presence where incidents repeatedly occur, monitor movement to and from these areas, and enforce the law against those who leave them in order to attack Palestinians and their property. When the pattern of incidents repeats again and again in the same areas, it is no longer enough to respond after the event. This map makes it possible to move from reaction to prevention. Fighting Jewish terrorism does not require inventing a new system. It requires using the tools that already exist in the places where the data show they are most needed. The problem is not that the state does not know where to focus. The problem is whether it has truly decided to focus.

הטרור היהודי בגדה אינו תופעה מפוזרת. יש לו גיאוגרפיה. המפה הזו צריכה להיות מונחת על שולחנם של שר הביטחון, הרמטכ״ל, אלוף פיקוד המרכז, מפקד מחוז ש״י וראש השב״כ. היא מראה דבר פשוט: מוקדי החיכוך אינם מפוזרים באקראי ברחבי הגדה. הם מרוכזים במספר אזורים ברורים ומוכרים. הריכוזים הבולטים ניכרים במרחב שכם והאזור שממזרח לה, לאורך הצירים המובילים לכיוון בקעת הירדן; במרחב רמאללה ומזרח בנימין; באזור שמדרום לירושלים ובסביבת בית לחם; ובעיקר בריכוז הגדול של מוקדים בדרום הר חברון. גם במרחבים נוספים ניתן לזהות אשכולות ברורים של מוקדי חיכוך ברמה גבוהה ובינונית. וזו בדיוק הנקודה: מי שטוען שקשה להתמודד עם התופעה מפני שהיא רחבה, ספונטנית או בלתי צפויה, צריך להביט במפה. לא צריך להציב שוטר וחייל ליד כל בית בגדה. צריך לרכז מודיעין, כוחות ואכיפה במוקדים הידועים, להגביר נוכחות באזורים שבהם מצטברים אירועים, לפקח על התנועה אליהם ומהם, ולאכוף את החוק נגד מי שיוצאים מהם לפגיעה בפלסטינים וברכושם. כאשר דפוס האירועים חוזר שוב ושוב באותם מרחבים, אי־אפשר עוד להסתפק בתגובה לאחר מעשה. המפה מאפשרת לעבור מתגובה למניעה. המלחמה בטרור היהודי אינה דורשת להמציא מערכת חדשה. היא דורשת להשתמש בכלים שכבר קיימים במקום שבו הנתונים מראים שהם נחוצים ביותר. הבעיה אינה שאין למדינה מושג היכן להתמקד. הבעיה היא האם היא באמת החליטה להתמקד.

Twenty-three illegal outposts have been established in Areas A and B—territories in which the interim agreements vested the Palestinian Authority with civil and administrative powers. This is not merely illegal construction. It is a systematic violation of agreements signed by Israel and a deliberate intrusion into territory transferred to Palestinian civil responsibility. The state knows where these outposts are. The military knows them, the Civil Administration knows them, and the police know who operates them. Yet they remain in place, continue to expand, and effectively receive protection—and sometimes infrastructure and funding as well. When such outposts and farms serve as launching points for incursions into fields, road blockades, property destruction, attacks on shepherds, and the displacement of Palestinian communities from their land, this can no longer be dismissed as the work of “a handful of extremists.” It is a system that enables lawlessness to achieve a political objective: seizing territory and removing Palestinians from it. Violence is not a by-product of these outposts; it is one of the tools through which they expand their sphere of control. The settler threatens, the military restricts the Palestinian, and the state refuses to remove the intruder. This is how private violence becomes a policy of annexation under public sponsorship. When a Palestinian builds without a permit, the state responds with orders, confiscations, and bulldozers. When an Israeli outpost is built illegally, the state displays endless patience—and often immediately begins seeking ways to legalize it. This is not an enforcement failure but discriminatory enforcement that dismantles the rule of law and makes clear that the law is applied according to the offender’s national identity. The message to Palestinians is unmistakable: your land, property, and personal safety are abandoned whenever the offenders serve the settlement enterprise and the current government’s vision of annexation. A government that abandons Palestinians to violence while protecting illegal outposts makes a mockery of its commitments, the law, and its security responsibilities. The 23 red dots on this map are not merely geographical markings. They are the signs of a state knowingly sacrificing the rule of law to advance annexation through lawlessness and violence.