לא יודע איך הבוקר שלכם התחיל,
אצלי זה התחיל עם שיחת טלפון מאיש יקר שאיבד את הבת שלו ב-7.10, לא איש מפורסם או ידוע במיוחד, איש שקט יותר, אזרח פשוט ששלח ילדה מוצלחת לצבא, וקיבל אותה בארון בלי שאפילו היה לה רובה להגן על עצמה.
אני מכיר אותו כבר שלוש שנים, עצוב להגיד את זה, והיו לנו הרבה שיחות לא קלות לאורך התקופה. תמיד אני לוקח עוד קצת אוויר לפני שאנחנו מדברים.
אבל שיחה כזו אני לא זוכר. הבן-אדם בחרדה מטורפת על החיים של המשפחה שעוד נשארה לו. עשרים דקות מסביר לי שהוא לא ישן בלילות, "כמעט מת מרוב פחד" לדבריו, על מה שיהיה פה אם המדינה הזו לא משנה כיוון בעוד 19 יום.
"הזוועה שאנחנו עברנו כמשפחה, כמעט קרתה לפני שבוע לעוד 200 משפחות [הוא מדבר על הטייס המחבל שכמעט הפיל מטוס]. אם לא יהיה שינוי, זה יקרה לעוד אלפים". זה הפחד שלו.
והאמת, השיחה הזו השביתה לי לגמרי את הבוקר, כי זה גם הפחד שלי. במיוחד מאז שחזרנו לגור בנחל עוז ואני מבין כמה מלעיטים את הציבור באגדות והגזמות על המצב בדרום, וכמה הכל עדיין שברירי ומסוכן.
הבטחתי לו להגיד את הדברים, ולא רק כאן אלא בכל מקום אפשרי. בתור התחלה, כותב את זה כאן.