עִבְרִי אָנֹכִי | עורך העיתון החרדי ״משפחה״ | טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ!
ישראל
- Tweets 20,763
- Following 1,207
- Followers 59,378
- Likes 20,145
יוסי אליטוב Yossi Elituv retweeted
20 יום לבחירות
הקרב על האדישים • הפרק השביעי של הפודקאסט 'מחוץ לפרוטוקול' מבית משפחה, בהגשת @yoelituv ובהגשתי
מוזמנים לצפות
m.youtube.com/watch?v=aAQ9JW…
1
6
707
השביעי באוקטובר הוא יום לעצור.
להתייחד עם זכר הנרצחים, עם החיילים הגיבורים שמסרו את נפשם במלחמה הקשה הזאת, עם כל אותם אהובים שחייהם נגדעו.
מאחורי כל שם היו פנים, בית, משפחה, תוכניות למחר. ובכל בית כזה נשארו אנשים שעבורם הזיכרון אינו תאריך בלוח השנה. הוא הכיסא הריק, הטלפון שלא יצלצל, הדלת שכבר לא תיפתח.
זהו גם יום של חשבון נפש. ועדת חקירה שתבדוק את האחריות לכל אורך שרשרת ההנהגה והפיקוד, מלמעלה ועד למטה, חייבת לקום. איש אינו פטור מבירור, ואיש אינו עומד מעל האחריות.
היום הזה יגיע, אם ירצו ואם לא ירצו. החובה הזאת כלפי הנופלים וכלפי החיים אינה יכולה להיעלם בתוך המחלוקת הפוליטית.
אבל את יום הזיכרון עצמו ראוי להקדיש למשפחות, לאמירת משניות לעילוי נשמת הנופלים, להקשבה ולאהבה. יש מספיק ימים בשנה להתקוטט ולצבור הון מפלגתי.
ביום הזה אפשר להניח לרגע את הרצון לנצח בוויכוח ולשאול מי זקוק לנו. ללכת לבקר, לשבת לצד הורים שכולים, לשמוע על הבן שהיה. לתת להם לספר גם את הדברים שאינם נכנסים לתמונת הנופל ולשורות הקצרות שמתחתיה.
ובתוך חשבון הנפש הזה ראוי להקשיב לעוד דבר שמתרחש כאן מאז השביעי באוקטובר.
לצד השבר הגדול, נפתחו אצל רבים לבבות שביקשו להתחבר למקורות, לשורשים, למגע האלוקי. אנשים מבקשים להבין מי אנחנו, מה מחזיק אותנו כאן ומה יש בקשר היהודי הזה ששום אסון אינו מצליח לנתק. נדמה שעדיין אין לנו מילים מדויקות לתאר את תנועת התשובה והגעגועים הזאת.
בתודעה שלנו, החזרה בתשובה של פעם הייתה כרוכה לא פעם במעבר מחיים לחיים.
אדם עזב את סביבתו, לבש כובע וחליפה, עבר לירושלים או לבני ברק ובנה לעצמו עולם חדש. זו הייתה התמונה המוכרת, גם אם מעולם לא הקיפה את כולם.
עכשיו מתגלה לעינינו גם תנועה אחרת: אנשים נשארים במקומם, במשפחה, בעבודה ובמעגל החברים. הבגדים נשארים אותם בגדים, ובתוכם הנשמה נפתחת.
אחד מתחיל להניח תפילין. אחרת מקבלת עליה שמירת שבת. בני זוג מבקשים לשמור טהרת המשפחה. בבית אחר מתחילים להפריד בין בשר לחלב.
אפשר לפגוש ציצית מתחת לחולצה גם כשאין כיפה על הראש, ולראות במעמדי הסליחות צעירים וצעירות שההגדרה ״חילונים״ כבר אינה מספרת את כל מה שמתרחש בלבם. כל אחד מתקדם בצעד שלו, בקצב שלו, ומבקש לתת לחיבור הזה מקום ממשי בחייו.
לתנועה הזאת יש טעם של תשובה מאהבה. געגוע שמבקש ביטוי, נשמה שמבקשת את מקורה. אדם יכול להמשיך ללכת באותו רחוב, לפגוש את אותם חברים ולעבוד באותו מקום, ובכל זאת משהו עמוק בתוכו השתנה.
השבת מקבלת משמעות חדשה. התפילין נעשות קשר אישי. מילים ששמע בילדותו חוזרות אליו, והפעם הוא מרגיש שהן מדברות עליו.
השביעי באוקטובר העמיד אותנו מול שאלות שהשגרה ידעה לדחות. למה אנחנו? מדוע עצם היותנו יהודים מעורר שנאה כזאת? מה פשר השייכות שלנו לעם הזה, ומה היא דורשת מאיתנו?
ההסברים הרגילים שאנחנו נותנים לעצמנו על חיינו כאן נעשו פתאום צרים מכדי להכיל את מה שעבר עלינו. מתוך השאלות האלה צומח אצל רבים רצון להכיר מחדש את הסיפור היהודי שהם חלק ממנו. קשה לייחס את כל ההתרחשות הזאת לתנועה או לארגון.
בעיניי, המילים הקרובות ביותר לתיאור שלה הן ״קול דודי דופק״.
הקדוש ברוך הוא דופק על דלתות הלבבות, ואנשים פותחים. לפעמים מעט, לפעמים בהיסוס, לפעמים בבת אחת. כל אחד נענה בדרכו. הפתח הזה יקר מכדי שנמהר להציב לידו מבחנים והגדרות, או למדוד את הצעד שנעשה רק לפי המרחק שעוד נותר.
אולי כאן טמונה גם אפשרות לאחות משהו מן הקרעים בינינו. ההתחברות לשורשים יכולה להזכיר לנו, עוד לפני הוויכוח, שיש לנו בית משותף ואחריות משותפת.
אפשר לחלוק בחריפות ועדיין לראות זה בזה אחים. אפשר לתת מקום לצעד של הזולת, גם כשהוא שונה משלנו, ולהכיר ברצון שמאחוריו. מי שמבקש להתחבר לקדוש ברוך הוא צריך למצוא בתוכנו לב פתוח.
ביום הזה המחשבות הללו צריכות להגיע עד למעשה הפשוט: להרים טלפון, לבקר, לחבק, לשמוע. לזכור את הנרצחים ואת הלוחמים שנפלו, ולהיות לצד מי שנושאים את חסרונם. לחשוב אילו חיים אנחנו מבקשים לבנות בזכות הגיבורים שמסרו את נפשם כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן.
אנחנו מוקפים בשנאה וברוע, ונדרשים להגן על חיינו ולהילחם גם על הרוח שמחזיקה אותנו. הרוח הזאת חיה בשורשים שלנו, בערבות ההדדית וביכולת לשאת יחד את הכאב. הלבבות כבר נפתחו. עכשיו האחריות שלנו היא שלא לסגור אותם זה בפני זה.
מי שמסרו את נפשם כדי שנמשיך לחיות כאן יחד, השאירו לנו אחריות: להיות ראויים להם גם בדרך שבה נחיה זה עם זה. שנזכה.
3
1
1,306
העולם נראה שקט. אבן מונחת במקומה, עץ נטוע באדמה, השמים פרושים מעלינו. אבל בתוך הבריאה כולה פועלת תשוקה: כל נברא נכסף אל האור האלוקי שממנו הוא חי.
זו משמעות המילים ״ויכולו השמים והארץ״. ״ויכולו״ מלשון כלות הנפש, כמו ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳״.
השמים והארץ עומדים בכיסופים לבוראם, ובאמצעות הכיסופים הללו מתקיים העולם. אפילו הדומם קשור למקור חייו ומשתוקק אליו, לפי מדרגתו.
בכך מתבאר גם מדוע נברא העולם עגול: האור האלוקי מקיף אותו מכל צדדיו, וכל חלקיו נכספים אליו במידה שווה.
כל חלק נמשך אל האור שמולו, והתשוקה המשותפת הזאת מעמידה את העולם בצורתו ומקיימת אותו. בתוך מה שנראה לנו כחומר דומם, פועלת כמיהה מתמדת אל הבורא.
ומכאן המבט אל האדם. אם גם האבן משתוקקת אל בוראה, כמה ראוי שאדם, שניתנו לו דעת ולב, יבקש להכיר אותו ולהתקרב אליו. היכולת להתבונן ולאהוב מאפשרת לו להפוך את הקשר הנסתר לרצון מודע, לתפילה ולחיים של קרבה.
כשאדם אומר בליל שבת ״ויכולו״, הוא יכול לשמוע במילים האלה גם קריאה אישית. העולם שסביבו כבר משתוקק. עכשיו עליו לפתוח את לבו, להצטרף לכיסופים האלה ולתת להם מילים. מתוך כל רצונותיו, לומר לבורא בפשטות: גם אני מבקש להיות מחובר אליך.
(תובנה לחיים בהשראת אור החיים הקדוש)
1
915
"גוט מארגן דיר, רבונו של עולם!" (בוקר טוב לך, ריבונו של עולם!)
אֲנִי לֵוִי יִצְחָק בֶּן שָׂרָה מִבֶּרְדִּיצֶ'ב בָּאתִי אֵלֶיךָ בְּעַד עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל.
מַה יֵּשׁ לְךָ עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל?
לְמִי אַתָּה מְצַוֶּה? לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל!
אִם לְמִשְׁפָּט – דָּן אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִם לְתוֹרָה – אֱמוֹר לִבְנֵי ...
רִבּוֹן הָעוֹלָם, כַּמָּה אֻמּוֹת עוֹד לְךָ? הַפַּרְסָאִי, הַבַּבְלָאִי, הָאַשְׁכְּנַזִּי...
וּמָה הֵם אוֹמְרִים? אֵין מֶלֶךְ אֶלָּא מַלְכִּי שֶׁלִּי!
וַאֲנִי לֵוִי יִצְחָק בֶּן שָׂרָה מִבֶּרְדִּיצֶ'ב אוֹמֵר: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא!
״גוט מארגן דיר, רבונו של עולם!״ כך נפתחת אחת התפילות הנועזות והאוהבות שנקשרו בשמו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב.
בוקר טוב לריבונו של עולם. פנייה פשוטה, כמעט ביתית, ובתוכה קרבה עצומה: יהודי פונה אל בוראו מתוך ביטחון שיש מי שמקשיב לו.
הוא מציג את עצמו בשמו ובשם אמו, אבל אינו בא לבקש על עצמו. ״באתי אליך בעד עמך ישראל״. כל אישיותו נעשית כאן קול של ציבור. הוא נושא לפני הקב״ה את כאבם של יהודים, את חולשתם ואת נאמנותם, ומבקש שיראה אותם כפי שאב מביט בבניו.
השאלות שלו נוקבות. מדוע ישראל עומדים שוב ושוב במוקד התביעה? מדוע דווקא מהם דורשים כל כך הרבה? רבי לוי יצחק מעז לשאול מפני שהוא קשור בכל נפשו לשני הצדדים: אוהב את הקב״ה ואוהב את ישראל, ואינו יכול לשאת את הכאב שביניהם.
ואז מגיע לבו של הניגון. האומות מתפארות במלכיהן, וישראל מגדילים ומקדשים את שמו של מלך העולם. מתוך הטענה עולה הקדיש. אותה נשימה שתבעה רחמים נעשית נשימה של אמונה, ואותו קול שנשא את כאב הבנים מכריז על גדולת האב.
זהו סוד כוחו של השיר: אפשר לבכות, לשאול ולתבוע, ולהישאר קרובים. הקרבה הזאת נותנת לאדם אומץ להביא לפני הקב״ה גם את מה שאינו מבין. רבי לוי יצחק מבקש רחמים על ישראל מתוך האמונה שהם בניו האהובים.
בתוך השאלות הנוקבות של רבי לוי יצחק מסתתרת טענה פשוטה: אם אתה פונה שוב ושוב אל בני ישראל, הרי שהם יקרים לך. אתה מצווה אותם, תובע מהם ומפקיד בידיהם את תורתך. עצם התביעה מעידה על הקשר.
מכאן אפשר ללמוד משהו על חיינו. אדם שומע לפעמים את חובותיו ומרגיש רק את כובד המשא. הוא שוכח שעצם הפנייה אליו מבטאת אמון בכוחותיו. הקב״ה מצפה ממנו מפני שיש משמעות למעשיו.
רבי לוי יצחק מבקש לגלות בתוך הדין את האהבה שמכוחה באה הדרישה. גם בשעה שיהודי נדרש לתת דין וחשבון, הוא נשאר בן. האב המחכה לתשובתו הוא גם האב שנתן בו אמון גדול מלכתחילה.
היום הוא יום הסתלקותו של רבן של כל הסניגורים ומלמדי הזכות בעם ישראל.
זכותו תגן עלינו, אמן.
2
3
9
1,624
אמרו רבותינו: ״כל אדם שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעין״. מה הקשר בין יראת השמים של האדם לבין נכונותו של הזולת להקשיב לו? לכאורה, כדי להשפיע צריך לדעת לדבר. אלא שכוחם של הדברים מתחיל במקום שממנו הם יוצאים.
כאשר אדם ירא שמים מוכיח את חברו, נפשו כואבת את המעשה שאינו ראוי. הוא אינו מבקש להגביה את עצמו או להשפיל את זולתו; הוא מבטא דבר הנוגע בעומק לבו.
ומכיוון שלב מרגיש לב, השומע חש מה מניע את המדבר אליו. נפשו מזהה את כנות הדברים ונפתחת לקבלם. אבל כאשר התוכחה נובעת מכעס אישי, מגאווה או מחשבון אחר, גם מילים נכונות עלולות להישאר בחוץ. האוזן שומעת, והלב נסגר.
זהו גם סדר הדברים בפרשת שמע: תחילה ״והיו הדברים האלה… על לבבך״, ואחר כך ״ושננתם לבניך״. כדי להנחיל אהבת השם, היא צריכה לחיות תחילה בלבו של המחנך.
ועל דרך זו מתפרש הפסוק הפותח את התורה: ״בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ״. ״ראשית״ רומזת ליראה, ככתוב: ״ראשית חכמה יראת ה׳״. תחילה על האדם לבנות בתוכו את ״השמים״ - את יראת השמים שלו. מתוך כך יוכל לפנות אל ״הארץ״ ולהשפיע על יושביה.
לפני שאדם מבקש שדבריו ייכנסו ללבו של אחר, עליו לתת להם מקום בלבו שלו.
(תובנה לחיים בהשראת אור החיים הקדוש)
1
1
4
1,288
הלילה נדליק נר לכבודו של סנגורם של ישראל, הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שיום ההילולא שלו חל בכ״ה בתשרי.
נעמוד רגע מול הלהבה הקטנה ונחשוב על האיש שהצליח לראות אור בבני אדם, גם בשעה שהם עצמם כבר התקשו לראות אותו. זכותו תגן עלינו.
רבי לוי יצחק העניק לעולם דרך שלמה להתבונן ביהודי. בספרו ״קדושת לוי״ נעשה לימוד הזכות לתורה: דרך להבין את הקשר שבין הקב״ה לבניו, את ערכו של אדם ואת הטוב המסתתר בו.
מי שלומד בספר הזה מתחיל להבין עד כמה אפשר להביט באותו אדם, באותם מעשים ובאותן חולשות, ולראות דבר אחר לגמרי. כמה עומק של נשמה עשוי להסתתר מאחורי מה שאנחנו ממהרים כל כך לשפוט.
בחמש־עשרה השנים האחרונות אני זוכה להתבשם מתורתו. שבוע אחר שבוע, בפרשיות התורה ובמועדי השנה, אני מנסה להתבונן מבעד למשקפיים המיוחדים שלו.
ובכל פעם מתגלה לי עד כמה המבט הזה משנה את מה שרואים. פסוק מוכר מקבל עומק חדש, חג מגלה פנים נוספות, והלב מתמלא חום ואהבה. אחרי שנים של לימוד אני עדיין מתרגש לגלות כמה אמון הוא נותן ביהודי, וכמה אמונה וביטחון בה׳ הוא מעורר בנו.
כדי להבין את רבי לוי יצחק צריך לזכור גם היכן ישב: בראש בית הדין של ברדיטשוב. הוא היה אב בית דין, איש הלכה, שעמד בראש ההרכב השיפוטי של העיר.
אל בית דינו הגיעו גם ממרחקים, להביא להכרעתו דיני תורה וסכסוכים בין סוחרים ובין אדם לחברו. לפניו נפרשו החיים במורכבותם: כסף ומסחר, טענות סותרות, עלבונות ואכזבות. הוא פגש בני אדם בשעות שבהן המאבק על הצדק, ולעיתים על הפרנסה עצמה, מוציא מהם גם צדדים קשים.
דווקא שם התגלתה עוצמתה של הסנגוריה שלו. מתוך היכרות קרובה עם האדם, עם חולשותיו ועם ניסיונותיו.
מי שנדרש להכריע בין זכאי לחייב ידע שגם באדם שהתחייב בדין נותר טוב שצריך לגלות. הוא ידע לפסוק את הדין, וידע גם להגביה את מי שעמד לפניו. בתוך בית הדין של מטה התגלתה גדולתו כסנגורם של ישראל.
זו הייתה היכולת המופלאה שלו: להכיר בחומרתו של מעשה, ובכל זאת לראות את האדם שמעבר לו. לדעת כמה נמוך אפשר ליפול, וכמה יקר נשאר גם האדם שנפל.
אהבת ה׳ ואהבת ישראל היו אצלו קשורות זו בזו; ככל שגדלה אהבתו לאב, כך העמיק לחפש את מעלת בניו. גם במקומות הקשים ביותר, כשנדמה היה שכל הטענות כבר נאמרו לחובה, הוא מצא עוד פתח של זכות.
התורה הזאת חיה עד היום. יהודי פותח את הספר, קורא כמה שורות, ומרגיש שמישהו כבר חשב עליו. על קשייו, על נפילותיו, על המרחק שבין מה שביקש להיות לבין מה שעלה בידו. מישהו כבר מצא מילים לדבר בזכותו.
במסורת החסידית נשאר רבי לוי יצחק סנגורם של ישראל גם לאחר הסתלקותו; יהודים מוסיפים לבקש מהקב״ה רחמים בזכותו, מתוך אמונה שאהבתו אליהם מוסיפה לעמוד להם גם בשמים.
וב״קדושת לוי״, בראש פרשת שופטים, הוא מלמד דבר הנוגע לכל אחד מאיתנו: כאשר אנחנו מלמדים זכות על יהודי כאן למטה, אנחנו מעוררים לימוד זכות למעלה, עלינו ועל כלל ישראל. האופן שבו אנחנו שופטים אחרים פותח שער של רחמים גם עבורנו. ״כי במדה שאדם מודד מודדין לו״.
פתאום מתברר כמה משקל עשוי להיות למחשבה טובה אחת. למילה של סנגוריה בשיחה שהולכת ומתקשה. לנכונות לעצור לפני שאנחנו שופטים אדם ולשאול: מה אינני יודע על האדם הזה? איזה כאב הוא נושא? כמה מאמץ נדרש ממנו כדי להגיע אפילו עד כאן?
האוצר הזה פתוח לכל אחד מאיתנו. אפשר לפתוח ״קדושת לוי״, ללמוד תורה אחת, לתת לה לשקוע בלב, ולגלות שנכנסנו לים של אהבה. אהבת ה׳ ואהבת ישראל, אמונה עמוקה וביטחון באבינו שבשמים.
כמה חבל לעמוד על שפת הים הזה ולא להיכנס. רבי לוי יצחק הותיר לנו את תורתו, ובתוכה את האפשרות ללמוד לראות קצת כמותו: את הקב״ה, את הזולת, וגם את עצמנו.
הלילה נדליק נר לכבוד רבי לוי יצחק, וננסה לקחת משהו ממבטו אל היום שיבוא אחריו. הרי כל אחד מאיתנו מבקש שיראו בו יותר מרגע הכישלון; שיזכרו גם את כוונותיו, את מאמציו ואת הטוב שלא תמיד הצליח להוציא אל הפועל. רבי לוי יצחק מבקש מאיתנו להעניק את המבט הזה גם לאחרים.
ואולי זו הדרך העמוקה ביותר לבקש הלילה שימליץ עלינו טוב בשמים: לדאוג שיהיה כאן, בארץ, אדם אחד שנלמד עליו זכות בזכותו.
1
5
1,308
היום כ״ד בחודש. לכאורה, יום רגיל בלוח השנה. אבל מי שפותח את ספר התהילים לפי החלוקה היומית, מגלה שבפיו מונחות היום מילות ההלל. אותם מזמורים שאנחנו אומרים בחגים במסגרת תפילת הלל, בשעות של נס וישועה, מלווים אותנו עכשיו בתוך יום של חול.
המנהג לומר בכל יום חלק מספר התהילים מלווה יהודים דורות רבים. לפני כמאה שנה, בשנת תרפ״ז, 1927, חיזק והפיץ אותו הרבי רבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש, חותנו של הרבי מליובאוויטש. הוא עורר על אמירת תהילים יומית בציבור: בכל יום כמה פרקים, ובכל חודש הספר כולו.
הרבי מליובאוויטש עמד על משמעותם המיוחדת של הפרקים שנקבעו להיום. חז״ל אומרים: ״הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף״. להלל יש זמן ומשמעות. הוא מבטא את ההכרה בגילוי מיוחד של חסד ה׳, בניסים החורגים מסדרו הרגיל של העולם. כשהופכים אותו לאמירה שגרתית, מאבדים את ההבחנה הזאת.
ואולם בכ״ד בחודש נקבעו מזמורי ההלל בתוך סדר אמירת התהילים. אמנם אנחנו אומרים אותם כחלק מן התהילים, אך גם לקביעות הזאת יש משמעות. הרבי מליובאוויטש ראה בה הוכחה: היום הזה הוא יום המסוגל לניסים. המילים שנקבעו בו מגלות את הכוח הטמון בו.
כדאי לשהות רגע במחשבה הזאת. אדם מתרגל למציאות חייו. הוא מכיר את הקושי, יודע מה כבר ניסה, זוכר כמה פעמים קיווה והתאכזב. עם הזמן הוא לומד גם לצמצם את בקשותיו. לבקש רק את מה שנראה לו אפשרי.
והיום, כ״ד בחודש, מזמורי ההלל מזכירים לו דבר יסודי: החשבון שלו אינו גבול היכולת של הקב״ה. גם במקום שבו הוא אינו רואה מוצא, הקב״ה יכול להביא ישועה.
לכן, כשאומרים היום תהילים, ראוי לתת מקום גם לבקשה שכבר קשה לבטא. לכוון על הישועה שבבית, על אדם אהוב, על הכאב של כלל ישראל. לבקש ניסים פרטיים וכלליים, מתוך אמונה בכוחו של היום ובחסדו של מי ששומע את התפילה.
במילים ״אנא ה׳ הושיעה נא״ אפשר להניח היום את כל מה שהלב נושא. גם את הבקשה שכבר כמעט ויתרנו עליה.
היום כ״ד בחודש. יום הראוי לניסים. נאמר את פרקי התהילים מתוך אמונה שהקב״ה יכול לעשות עמנו ניסים - בחייו של כל אחד מאיתנו ובחיי עם ישראל כולו.
שנזכה.
7
1,366
העולם נברא בשביל דבר שקדם לו. התורה הייתה לפני הבריאה, והבריאה נועדה לאפשר את קיומה.
כך מתפרשת המילה ״בראשית״: הבי״ת היא בי״ת הסיבה, ופירושה ״בעבור״. בעבור התורה, הנקראת ״ראשית״, ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ.
ממילא, היחס של האדם לתורה נוגע לעצם מקומו בעולם. מי שזכה בתורה, זכה בדבר שבשבילו נברא הכול. הוא משתמש בעולם בהתאם לתכליתו. ומי שאינו עוסק בה, מכוח מה הוא נהנה מן הבריאה?
לפי הביאור הזה, אפילו הנחת כף רגל בעולם זקוקה להצדקה. גם מי שאינו יכול ללמוד בעצמו יכול להיות שותף: כשהוא מסייע לעמלי התורה, הוא נעשה חלק מן המעשה שלשמו נברא העולם.
אולם גם יראת השמיים נקראת ״ראשית״: ״ראשית חכמה יראת ה׳״. היראה היא היסוד שעליו התורה מתקיימת באדם. אדם יכול לדעת הרבה, ועדיין להישאר מחוץ לדברים שהוא יודע. היראה מחברת את הידיעה אל החיים. היא ההכרה שהתורה שהוא לומד מחייבת אותו, ושנותן התורה נוכח בחייו.
לכן היראה נקראת אוצר: היא שומרת את התורה בתוכנו. הלימוד נותן לאדם את התוכן; היראה מעניקה לו מקום בנפש. וכששניהם מצטרפים, האדם מתחיל למלא את התפקיד שבשבילו ניתן לו עולם לחיות בו.
(תובנה לחיים בהשראת אור החיים הקדוש)
1
2
3
1,176
עכשיו, כשהחג מאחורינו, אפשר להפסיק לרגע עם הטקס הישראלי הקבוע שבו כל עובדה עוברת קודם במכונת המיון: ביבי או לא ביבי, ימין או שמאל, משלנו או משלהם. לפעמים זו סתם טיפשות. בענייני ביטחון זו כבר סכנה.
קחו את קרקס המטוס שנחשף עכשיו. עזבו לרגע את כל הספינים. אם אפילו חלק מהפרטים שנחשפו נכונים, האדמה צריכה לרעוד.
זה הרי הסיפור הישראלי שאנחנו כבר מכירים טוב מדי: עוד התרעה שלא התחברה לעוד התרעה, עוד מידע שלא הגיע למי שצריך, עוד נוהל שהיה אמור לעבוד, עוד גורם שהיה בטוח שמישהו אחר מטפל בזה. ואז, כשהכול כמעט מתפוצץ, מגיעה יד משמיים, האסון נמנע, כולנו אומרים הגומל, והמערכת אומרת יאללה, מחירי הדלק.
שלוש שנים אחרי שבעה באוקטובר, זה כבר לא מצחיק. כי אם האירוע הזה אכן יכול היה להסתיים במאות הרוגים, אין כאן ימין ושמאל.
ולכן הסיפור הזה חייב להיחקר עד העצם. ועדה מקצועית, עצמאית, בלי חברים, בלי מקורבים ובלי ״הפקת לקחים״ שנקברת במצגת. מי ידע. מי לא ידע. מי היה צריך לדעת. מי התרשל. ומי שכשל באופן חמור, הביתה. עכשיו.
אחת המחלות המסוכנות בישראל היא שכמעט אף אחד לא משלם מחיר על כישלון. וכשאין מחיר לכישלון, הכישלון הופך לשיטת עבודה.
בשבעה באוקטובר שילמנו מחיר שאי אפשר לתאר על תרבות ה״יהיה בסדר״. אם שלוש שנים אחר כך אנחנו עדיין אומרים ״יהיה בסדר״, כנראה לא הבנו אפילו את החשבון.
4
5
22
2,742
חז״ל אומרים שבתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין. כשראה הקב״ה שאין העולם יכול להתקיים, שיתף עמה את מידת הרחמים.
אבל הדברים מעוררים שאלה: וכי אצל הקב״ה יש ״בתחילה״ ו״אחר כך״? וכי התברר לו דבר שלא ידע מראש?
אלא שאין כאן חזרה מהמחשבה הראשונה. העולם אכן נברא בדין ונשאר עומד בדין. אדם אחראי למעשיו, ואין הקב״ה מוותר על מעשה שעשה. ״בראשית ברא אלוקים״ - שם אלוקים מבטא את מידת הדין.
מהו אפוא שיתוף הרחמים? לא ביטול הדין, אלא שינוי הדרך שבה הוא מתממש. אילו הדין היה פועל לבדו, כל חטא היה גורר מיד את מלוא תוצאותיו. אדם היה נופל וכבר נידון; חוטא וכבר נפרעים ממנו. עולם כזה אינו יכול להתקיים.
לכן שיתף הקב״ה רחמים בדין: הוא מאריך אף, אינו נפרע מן האדם מיד ובבת אחת, אלא נותן לו זמן ומרחב לשוב ולתקן. לכן נאמר בהמשך: ״ביום עשות ה׳ אלוקים״ - הוי״ה של רחמים יחד עם אלוקים של דין.
הדין לא נעלם. הוא פשוט מתנהל בתוך הרחמים. וזו אולי הרחמנות הגדולה ביותר: לא עולם בלי חשבון, אלא עולם שנותן לאדם זמן להשתנות לפני שמגיע החשבון.
(תובנה לחיים בהשראת אור החיים הקדוש)
1
2
7
1,625
יוסי אליטוב Yossi Elituv retweeted
העובדה שאדם ממדינה שאין לנו איתה יחסים דיפלומטיים שמפרסם בגלוי ברשת תמיכה באל קעידה נכנס לישראל מספר פעמים עם מטוס
היא אחד המחדלים הגדולים בתולדות שירות הביטחון הכללי
זה שראש השב"כ יושב יום אחרי המחדל ומלרלר בזחיחות דברי תורה בסוכה במקום להיות קבור במטה בתחקירים
בבדיקה של מערך מערך מה החורים האפשריים
היא העדות הטובה ביותר כמה המדינה הזו גמורה
התקשורת החופשית - ככל שהיא באמת עוד כזו - חייבת להתאפס על החיים שלה
לשחרר מסיפורי הניסים
זה מחדל מטורף
כתוב על הקיר שנתיים מדוח מבקר המדינה
יש פה חיי אנשים על הכף
אם לא נשנה את התרבות הביביסטית ישחטו פה הרבה ישראלים
טייס המשנה העומאני שניסה לרסק את מטוס פליי דובאי הוא חמאם אל-חמאמי שפוטר בשנה שעברה מעבודתו הקודמת בחברת התעופה הלאומית של עומאן בשל דעותיו הקיצוניות – כך דווח ב-CNN.
אל-חמאמי נולד באיחוד האמירויות לאב עומאני ואם סורית, ובילה שנים אחדות מחייו באיחוד האמירויות. בפרופיל לינקדאין (LinkedIn) הנושא את השם חמאם אל-חמאמי צוין כי הוא עבד בחברת "עומאן אייר" (Oman Air) במשך שבע שנים ועזב בפברואר 2025, בטרם הצטרף לחברת "רויאל אייר מרוק" (Royal Air Maroc) ביוני 2025 ועזב אותה בינואר 2026. העמוד לא כלל אזכור לחברת "פליי-דובאי". אחד המקורות אישר כי הפרופיל שייך לטייס של "פליי-דובאי" המעורב בתקרית מיום רביעי. מאז נמחק הפרופיל, ורשת CNN פנתה ללינקדאין לקבלת תגובה.
באופן מחשיד עלו שני פוסטים בפרופיל הלינקדאין, ושניהם הועלו בזה אחר זה ביום רביעי – כ-9 שעות לאחר האירוע. לא ברור מי פרסם את הפוסטים או אם הם תוזמנו להעלאה מראש.
הפוסט הראשון כלל סדרת סרטונים שצולמו בתאי הטייס של מטוס בואינג 737 מקס. המטוס המדובר היה מדגם 737 מקס 8.
באחד הסרטונים – שמיקומו זוהה על ידי CNN כנמל התעופה הבינלאומי של דובאי – מבצע המצלם זום אין על מטוס השייך לחברת "אל על".
בסרטון, הצג בתא הטייס הציג את מספר הטיסה – OMA624 – ואת התאריך, 11 באוקטובר 2023. מספר הטיסה תואם לטיסה שטסה בדרך כלל מדובאי למסקט. התאריך תואם לתקופה שבה עבד חמאם אל חמאמי בחברת "עומאן אייר".
בקטעים נוספים בסרטון מוצגים מטוסים נוספים של חברת "אל על", וכן מטוס של "ארקיע". הסרטון מסתיים בתמונה של איימן א-זוואהירי, שעמד בראש ארגון אל-קאעידה לאחר מותו של אוסאמה בן-לאדן, ובתמונה של הומאם חליל אבו-מולאל אל-בלאווי – פעיל שהיה נאמן לאל-קאעידה וביצע פיגוע התאבדות בשנת 2009, שבו נהרגו תשעה בני אדם, בהם שבעה קצינים וקבלנים אמריקאים מה-CIA.
הפוסט השני מציג תמונה שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית, ובה נראים שלושת האתרים הקדושים ביותר לאסלאם – במכה, במדינה ובירושלים – כשהם מחוברים זה לזה באמצעות נתיב זוהר ורציף. ברקע נשמעת הקראת שיר מתריס, העוסק על פי CNN בדחיית ההשפלה, בהיעדר פחד מהמוות ובשמירה על הכבוד העצמי.
על פי עמוד הלינקדאין של אל-חמאמי, הוא למד באוניברסיטת "בקינגהמשייר ניו" (Buckinghamshire New University) באנגליה. גורם באוניברסיטה אישר ל-CNN כי אדם בשם זה סיים תוכנית לימודים מרחוק שנמשכה שלוש שנים, וקיבל תואר בניהול תעופה בשנת 2023.
אותם סרטונים פורסמו בערך באותו הזמן בחשבון אינסטגרם שנשא את השם חמאם אל חמאמי ואותן התמונות, לפני שגם חשבון זה נמחק. רשת CNN פנתה לחברת Meta בבקשה לקבלת תגובה.
ניתוח CNN לחשבון הטוויטר של אל-חמאמי – שנמחק – מציג אותו כאדם דתי מאוד וכמי שמחזיק בעמדות מיזוגיניות.
בפוסטים שנמחקו, אל-חמאמי תיאר את הקשיים שבהם נתקלה אמו בניסיונותיה למצוא לו אישה לעתיד שתסכים לתנאים שהציב: עטיית ניקאב והפסקת העבודה לאחר הנישואים.
"כולן סירבו. אז אמי אמרה להן: 'הבן שלי טייס', ופתאום כולן הסכימו", נכתב בפוסט מפברואר 2022.
הפוסטים גם יצאו בחריפות נגד מקומות עבודה מעורבים (לגברים ולנשים), בטענה שיש להם השפעה משחיתה על נשים. "כמה בחורות מכובדות ודתיות נהרסו בסביבות עבודה מעורבות ונפלו קורבן למניפולציות?" נכתב בפוסט מינואר 2022.
כ-3,000 הציוצים שנמחקו, אשר פורסמו בין השנים 2021 ל-2022, נותחו ומוינו באמצעות מודל חיפוש המבוסס על בינה מלאכותית.
135
574
4,764
128,612
יוסי אליטוב Yossi Elituv retweeted
יוסי אליטוב: המצרך שכולנו צריכים ואפשר לשאוב ממנו דליים בשמחת תורה | צפו 🎥
לשיעור המלא>> youtu.be/ITAT0eoQagk?si=07DV…
לעדכונים נוספים, הצטרפו ל'משפחה' בווטסאפ>>>
chat.whatsapp.com/JRPtPhIIwY…
1
2
401
יוסי אליטוב Yossi Elituv retweeted
הריקוד שלך יכול להזיז דברים בשמיים!
שמחת תורה זה זמן של שמחה, ריקוד והתרוממות הרוח.
יש לך 24 שעות לקרוע את השמיים!
5
11
311
לפני ארבעים שנה, בליל שמחת תורה, עמדתי כילד בן שלוש־עשרה וקצת ב־770 ושמעתי את הרבי מליובאוויטש שואל שאלה שלא עזבה אותי מאז.
אנחנו עומדים בשמחת תורה. עוד מעט נסיים את התורה. במשך שנה שלמה הלכנו איתה מ״בראשית ברא״, דרך אברהם ויצחק, יציאת מצרים ומתן תורה, ארבעים שנות המדבר, עד לרגע האחרון בחייו של משה רבנו.
עכשיו מגיעות המילים האחרונות. זהו הרגע שבו התורה כביכול צריכה לבחור כיצד להיפרד ממשה, האיש שמסר עליה את חייו.
והיא בוחרת לסיים בשבירת הלוחות.
״ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל״. רש״י מסביר את המילים האחרונות, ״לעיני כל ישראל״: ״שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם… והסכימה דעת הקב״ה לדעתו, שנאמר: אשר שיברת - יישר כוחך ששיברת״.
זה כמעט בלתי נתפס.
מכל מה שעשה משה רבנו, מכל הניסים, מקריעת ים סוף ועד הורדת התורה מן השמים, התורה בוחרת להיפרד ממנו דווקא ברגע שבו השליך את הלוחות ושבר אותם.
מדוע?
התשובה שהעניק אז הרבי מליובאוויטש נגעה בשורש המושג יהודי.
משה יורד מהר סיני ובידיו הלוחות הראשונים - מעשה אלוקים. אין בעולם דבר קדוש מהם. ואז הוא רואה את העגל. מולו עומדים מצד אחד הלוחות, ומן הצד האחר עם ישראל, שחטא זה עתה בחטא הנורא ביותר, שבועות ספורים אחרי ששמע ״אנכי ה׳ אלוקיך״ ו״לא יהיה לך אלוהים אחרים״.
ומשה נדרש לבחור.
אם הלוחות הללו עלולים להפוך לכתב אישום נגד ישראל - הוא שובר את הלוחות ומציל את ישראל.
אם צריך לבחור בין הלוחות לבין יהודי, משה בוחר ביהודי.
לא מפני שהתורה אינה חשובה. משה הוא האיש שהוריד אותה מן השמים. היא תיקרא לנצח על שמו: ״תורת משה עבדי״.
אלא שמשה מגלה כאן דבר עמוק יותר: התורה ניתנה בשביל ישראל, ולא ישראל בשביל התורה. ואם ברגע הנורא הזה התורה עלולה להביא כליה על ישראל, משה מוכן לשבור את הדבר הקדוש ביותר בעולם כדי להציל אותם.
וברגע השבירה מתגלה דבר שאפילו הלוחות השלמים לא גילו.
הקשר בין יהודי לקב״ה אינו מתחיל במעשיו של היהודי. הוא אינו נוצר מפני שהיהודי למד, התפלל וקיים מצוות, ולכן גם אינו נעלם כאשר הוא נכשל. התורה והמצוות הן הדרך שבה הקשר הזה מתגלה בתוך החיים. אבל מתחתיהן קיים קשר קדום ועצמי יותר - קשר של בן לאביו.
ישראל קדמו לתורה.
אלא שמשה אינו מסתפק בשבירת הלוחות. עכשיו מתחיל המסע הקשה באמת: להחזיר את התורה לישראל.
שמונים יום הוא עולה שוב ושוב להר. מתפלל, מתחנן, מבקש מחילה. עד שביום הכיפורים הוא יורד ובידיו לוחות שניות, יחד עם הבשורה הגדולה: ״סלחתי כדברך״.
הלוחות הראשונים היו התורה שלפני החטא.
לוחות שניות הם התורה שאחרי השבר.
זו כבר תורה שיודעת שיהודי עלול ליפול ויודעת גם שהוא יכול לקום. תורה שבתוכה קיימת תשובה, קיימת מחילה, קיימת האפשרות להתחיל מחדש.
משה לא שבר את התורה כדי להישאר בלעדיה. הוא שבר אותה כדי להחזיר לישראל תורה עמוקה יותר, תורה שגם מי שנפל יכול להחזיק בה.
אולי כאן נמצא הסוד של שמחת תורה.
על עצם מתן התורה כבר חגגנו בשבועות. בשמחת תורה אנחנו מגיעים אחרי מסע אחר לגמרי. עברנו את תמוז ואב, את אלול, ראש השנה ויום הכיפורים. הכרנו בכישלונות, ביקשנו סליחה, קיבלנו מחדש את האפשרות להתחיל.
ועכשיו אנחנו רוקדים עם לוחות שניות.
לכן יש משהו עמוק בכך שבשמחת תורה אנחנו רוקדים עם ספר תורה סגור. בריקוד הזה לא בודקים מי יודע יותר ומי יודע פחות. תלמיד חכם ויהודי שאינו יודע ללמוד דף גמרא מחזיקים באותו ספר תורה. כי עוד לפני השאלה כמה תורה נמצאת בתוך היהודי, שמחת תורה מגלה למי התורה שייכת.
ליהודי.
ואולי משום כך ביקשה התורה לסיים דווקא בשברי הלוחות. היא רצתה שהמילים האחרונות שניקח איתנו, רגע לפני שנתחיל שוב ״בראשית״, יהיו שיעור נצחי בלימוד זכות על יהודי.
משה כבר התחיל ללמוד את השיעור הזה בראשית הנהגתו. כאשר חשש שישראל לא יאמינו לו, הקב״ה לימד אותו שמנהיג ישראל מוכרח לראות יהודי לא רק כפי שהוא נראה ברגע מסוים, אלא כבן לאברהם, יצחק ויעקב.
בחטא העגל משה לוקח את השיעור הזה עד הקצה.
הקב״ה מציע לו כביכול להתחיל מחדש: עם חדש יקום ממשה. ומשה משיב במילים שאין חריפות מהן: ״ואם אין - מחני נא מספרך אשר כתבת״.
אם הקיום שלי יבוא במקום יהודי אחר - אינני רוצה אותו.
זהו רועה ישראל.
ארבעים שנה חלפו מאז ששמעתי את הרבי מליובאוויטש מסביר את הדברים הללו בשמחת תורה. ככל שחולפות השנים, נדמה שהמסר נעשה נחוץ יותר.
אפשר להתווכח עם יהודי. אפשר לכאוב את מעשיו. אפשר לדרוש ממנו, ומעצמנו, להשתנות. התורה אינה מוותרת על אף מצווה ועל אף דרישה. אבל עוד לפני כל זה צריך לזכור מי עומד מולנו.
בן של הקב״ה>>>
2
1
4
1,383
וזה אולי ה״יישר כוח״ הגדול שהתורה מעניקה למשה ברגע הפרידה ממנו. תודה לך, משה, שלא רק הבאת לנו תורה. תודה שגילית לנו בשביל מי התורה ניתנה. תודה ששברת את הלוחות הראשונים כדי להביא לנו לוחות שניות. תודה שגילית שגם במקום שבו הכול נשבר, יהודי נשאר יהודי והקב״ה נשאר אביו.
בשמחת תורה אנחנו מחבקים את ספר התורה ורוקדים.
אבל רגע לפני שמתחילים שוב מ״בראשית״, התורה לוחשת לנו את המילים האחרונות שלה: אל תשכחו בשביל מי ניתנתי.
אפשר לשבור לוחות. אפשר לשבור לב. אפשר ליפול ולשוב.
דבר אחד אי אפשר לשבור לעולם:
את הקשר שבין הקב״ה ליהודי!
2
278
לפני ארבעים שנה, בשמחת תורה, גילה הרבי מליובאוויטש סוד חדש: מיהו יהודי ומהו רועה נאמן | אור החיים אקטואלי
youtu.be/ITAT0eoQagk?si=07DV…
2
1,026
