בערב סוכות בשנה שעברו חרכו הדמעות והזעקות שלנו את האספלט ברחוב עזה בירושלים.
משפחות חטופים חיים וחטופים שנרצחו בשנתיים הארוכות מדי שחלפו מהשבעה באוקטובר 2023 ועד אז .
משפחות שותפות גורל,
שהפכו חבריי לנפש.
אמהות ואבות שלמדתי לזהות את הכאב שלהם גם בלי מילים.
חלקנו פחד שאי אפשר להסביר, געגוע ששרף את הנשמה, דאגה שלא נתנה לנשום, ובעיקר את אותה תפילה של כולם:
רק שיחזרו.
עמדנו שם יחד,
מי שעוד נאחזו בתקווה שיקיריהם ישובו בחיים, ולצידנו משפחות שכבר קיבלו את הבשורה שאף משפחה לא צריכה לקבל.
ראיתי מקרוב מה השכול עושה למשפחה.
איך ברגע אחד העולם ממשיך להסתובב, אבל העולם שלך נעצר.
איך אמא ממשיכה להיות אמא גם כשהילד שלה איננו.
איך האהבה לא נגמרת כשהחיים נגמרים.
והשנה, ערב חג הסוכות, מתן שלנו בבית.
אני יכולה להביט בו, לשמוע אותו קורא לי אמא, לגעת בו, לחבק ולנשק אותו.
אני כותבת את המילים האלה והלב מתפוצץ מהכרת תודה, אבל גם מתכווץ מכאב.
משפחות השכול שהפכו למשפחה שלי, מגיעות לחג בהרכב חסר. יש כיסאות שלעולם יישארו ריקים.
יש קולות שיחסרו לעד סביב השולחן.
יש חיבוק שלעולם לא יגיע.
יש געגוע שלעד לא יפוג.
השכול כאב אתמול, כואב היום ויכאב גם מחר.
הוא הולך איתם, איתנו לכל שבת, לכל יום הולדת, לכל חג - וילווה אותנו לכל החיים.
בסוכות אנחנו יוצאים מהבית הקבוע ונכנסים לסוכה, בית ארעי, שברירי, כזה שמזכיר לנו עד כמה הביטחון שאנחנו מרגישים יכול להיעלם ברגע.
ואני חושבת על הבית הגדול של כולנו, מדינת ישראל.
גם הבית הזה התערער
והחובה שלנו עכשיו היא לבנות אותו מחדש.
בית שייספק הגנה ובטחון לכל ילדיו, בית שלא יפקיר אף אחד מאחור, בית שיודע לקחת אחריות על כישלונותיו.
בית שזוכר את הנופלים ואת החללים, מחבק את המשפחות השכולות ודואג למי שחזרו מהגיהנום וצריכים ללמוד מחדש איך לחיות.
והערב, דווקא מתוך הזכות העצומה שניתנה לי לחבק את מתן, אני חושבת גם על אמא ואבא שעדיין מחכים שהדלת שלהם תיפתח.
ההורים של היימנוט קסאו,
טספאי ובאנצ'י קסאו.
מכירה היטב את התחושות הקשות מנשוא שהוריה חשים, מכירה את השאלה שמדירה שינה מהם: איפה הילדה שלנו?
אסור לנו להתרגל לכך שהיימנוט איננה.
אסור שהזמן יהפוך את היעדרותה לשגרה.
עד שהיא תחזור- גם בבית של כולנו חסרה היימנוט.
הלוואי שבחג הזה נזכור שאין דבר מובן מאליו. לא בית. לא משפחה. לא חיבוק.
ונזכור גם את מי שהכיסא שלהם יישאר ריק לנצח,
את המשפחות שנושאות את חסרונם בכל נשימה
ואת מי שעדיין מחכים שמישהו שהם אוהבים יחזור הביתה 💛