אני לא חושבת שיש בציבור הישראלי יהודי הבנה, או אפילו רצון להבין, מה קרה כאן הלילה.
במהלך הלילה מתנחלים, לפעמים לבדם ולפעמים בנוכחות או בגיבוי הצבא, פשטו על כפרים פלסטיניים, הציתו בתים וכלי רכב, תקפו ופצעו אנשים וירו לעבר תושבים. מג'אלוד וקריות ועד אל מור'ייר.
ובמקביל, כמו שכל דבר זולג במקום הזה מעזה ומהגדה לתוך ישראל, ומכל מקום שבו אנחנו מתרגלים ואף נהנים להתעלל באנשים אחרים בחזרה אלינו - בירושלים עשרות יהודים תקפו ערבים באזור שער שכם ומוסררה לפנות בוקר. הם אפילו תיעדו את עצמם והעלו את הסרטונים לרשתות.
יש שני דברים שצריך להבין מהלילה הזה.
האלימות כבר מזמן לא "שם". היא כאן, בכל מקום. מספיק לפתוח בכל יום את החדשות: ילדים שמתעללים בילדים, נערים שדוקרים ומכים זה את זה, קטטות, לינצ'ים, גברים שרוצחים נשים. חברה לא יכולה להתאמן במשך שנים על דה־הומניזציה, על כוח, על השפלה ועל ההבנה שמותר לעשות הכול למי שסימנת כאויב ואז לצפות שהאלימות תישאר מעבר למחסום.
והדבר השני - אתמול ראינו, לפחות חלקנו, עוד משהו שכדאי לזכור לקראת הבחירות. מי שמוכן להפר פסיקה של בג"ץ כשהיא מפריעה לו, מי שמגיע בכוח למקום שנאסר עליו להיות בו, ומי שמתייחס למדינה ולכוחות הביטחון כאילו הם רק עוד מכשול בדרך לא בהכרח יגלה פתאום כבוד מופלא לכללי המשחק כשהתוצאה הפוליטית לא תהיה זו שהוא רוצה.
מי שממשיך להסתכל על כל זה ולחשוב שאלה "המתנחלים", שאלה "הפלסטינים", שזה קורה שם ולא נוגע לחיים שלו לא מבין מה נבנה כאן. אתם יכולים להמשיך להתעלם מהאנשים שלמדו שחוק, בית משפט ואפילו כוחות הביטחון הם רק מכשולים שמותר לדרוס כשיש לך מספיק כוח. אבל הם לא יישארו ב"גבעות" ולא יעצרו בפלסטינים. בסוף תפגשו את מה שנתתם לו לגדול שם ברחוב שלכם, בבית שלכם ובחיים שלכם. וכשזה יקרה, כבר לא יהיה לכם מה לעשות.