את זה לא ראינו בא: לפני תחילת הסתיו, "You Can See Everything" ("אפשר לראות הכול", בתרגום חופשי ולא רשמי) של ניית'ן פילדר בכלל לא היה על הראדר של האירועים הקולנועיים המדוברים השנה. אך מאז עלה לאקרנים בארצות הברית בסוף השבוע שעבר, הסרט הדוקומנטרי הפך לתופעת תרבות של ממש. התורים להקרנותיו, כפי שהמבקר שלנו חווה בעצמו, משתרכים עד סוף הרחוב. הכנסותיו הקופתיות שוברות שיאים למיניהם ועוקפות את אלה של סרטים יקרים ומסחריים בהרבה. הביקורות משתפכות מקיר לקיר, וברחבי העולם מתפוצצים מתסכול, כי אולפני A24 שמטפלים בו החליטו להפיצו טיפין-טיפין: לארץ, למשל, הוא יגיע רק ב-26 נובמבר, שבוע אחרי הפצתו באי הבריטי, ובצרפת בכלל אין לו תאריך הפצה. הטירוף הזה יימשך עוד הרבה זמן, כנראה עמוק לתוך עונת האוסקר.
הלהיט צפוי לזכות בשלל מועמדויות, ואם יצליח להשתחל גם לקטגוריית הסרט הטוב ביותר, הוא כבר יעשה היסטוריה: מעולם לא היה סרט תיעודי מועמד לפרס הזה. זכייה תהפוך אותו, כמובן, גם לסרט התיעודי הראשון שזוכה בו. אלא שגם אם זו הגדרתו הרשמית, לקרוא ל-"You Can See Everything" דוקו זה כמו לקרוא לתה קפה ולמאצ'ה שוקו.
אז במה מדובר? קשה להסביר. פילדר, שכבר חולל מהפכות דומות בעולם הטלוויזיה עם סדרות כמו "חזרה גנרלית", עושה זאת שוב, ומגיש כאן סרט שכמותו לא ראינו. הוא מתגלה כקולנוען המקורי והמהפנט ביותר מאז דיוויד לינץ', שהלך לעולמו לפני כמעט שנתיים. אם אתם הולכים ברחובות אמריקה ורואים חבורות של אנשים שיוצאים מאנשהו ולא יכולים להפסיק לדבר על מה שראו, הם כנראה חוזרים מ-"You Can See Everything". חלק מהם כנראה עושים את דרכם לרופא, שיחזיר להם את הלסת למקום. אני עצמי ישבתי בפה פעור במשך כמעט שלוש שעות.
הביקורת המלאה של אבנר שביט בלינק -
timeout.co.il/you-can-see-ev…