תפסיקו להגיד מה לא. תגידו פעם אחת מה כן
נתניהו והמועמדים להחליפו מתחרים בשבועות האחרונים בשאלה מי יגיד "לא" חזק יותר למדינה פלסטינית. "איך אפשר לחשוב על רעיון כזה אחרי השבעה באוקטובר?", חוזרים ואומרים מועמדים שונים, תוך שהם מתעלמים מעובדה לא נוחה: עוד לפני השבעה באוקטובר, ישראל חיזקה בפועל את הגורמים הקיצוניים והחלישה את המתונים בזירה הפלסטינית, כחלק מתפיסה שביקשה להימנע מקידום תהליך מדיני משמעותי.
אבל במקום להמשיך ולהסביר מה לא, ובמקום לחזור לתפיסת "ניהול הסכסוך" שהובילה אותנו אל השבעה באוקטובר, ראוי לשאול את המועמדים לראשות הממשלה שאלה פשוטה: מה כן?
מהו החזון של ממשלת ישראל ביחס לסוגיה הפלסטינית? מה היא מבקשת שיקרה בעוד עשר או עשרים שנה? משום שלמרות השאיפות של גורמים שונים בקואליציה, טרנספר אינו תוכנית מדינית ממשית שאפשר לבסס עליה את עתידה של ישראל.
יתרה מכך, אותם גורמים שמבטיחים לנו "מזרח תיכון חדש" אם רק ייבחרו, אינם מסבירים כיצד בדיוק ניתן יהיה לבנות אותו ללא התקדמות כלשהי בסוגיה הפלסטינית. וחשוב מכך: כיצד מתכוונת ישראל לשמר את זהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית כאשר במקביל מתקדם בפועל תהליך של סיפוח זוחל בגדה המערבית?
המועמדים השונים לראשות הממשלה צריכים להבין עובדה נוספת. חלקים נרחבים בעולם מניחים כיום שהבעיה המדינית של ישראל קשורה במידה רבה למדיניותו של נתניהו. אבל אם הממשלה שתבוא אחריו תמשיך בדיוק את אותה מדיניות ביחס לפלסטינים, המסקנה בעולם עלולה להשתנות: הבעיה, מבחינתם, כבר לא תהיה נתניהו — אלא מדינת ישראל עצמה.
לשינוי כזה עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת. צעדים מדיניים ובינלאומיים נגד ישראל, שנבלמים כיום בין היתר מתוך התקווה לשינוי פוליטי עתידי, עלולים לקבל לגיטימציה ותמיכה רחבות הרבה יותר.
גם מי שסבור שאפשר להוביל תהליך אמיתי של תיקון פנימי בישראל בלי להתמודד עם הסוגיה הפלסטינית מחמיץ את הנקודה. הסכסוך אינו מתקיים במנותק מהחברה הישראלית. הוא משפיע עליה, על מוסדותיה, על צה"ל, על יחסיה עם העולם ועל הבסיס הערכי שעליו מבקשת המדינה לעמוד.
עם כל הכבוד לאיום האיראני, זו שאלה אסטרטגית לא פחות משמעותית לעתידה של ישראל. התמיכה שלה זוכים פורעים יהודים בגדה המערבית מצד גורמים פוליטיים רק ממחישה את עומק הבעיה: ישראל אינה רק נעשית חשופה יותר לצעדים בינלאומיים נגדה; המציאות המתפתחת בגדה שוחקת גם את הבסיס המוסרי שעליו נשענת מדינת ישראל.
לכן הציפייה מהמועמדים לראשות הממשלה אינה שיתחבאו מאחורי מדיניות נתניהו ויפגינו "אומץ" באמצעות הצהרות על כל מה שהם מתנגדים לו. הציפייה היא שיגידו לציבור כיצד הם רואים פתרון מדיני ואזרחי לסוגיה הפלסטינית.
לא עוד סיסמאות כמו "ניהול הסכסוך" או "שלום כלכלי". אלה אינן תוכניות לעתיד אלא דרכים לדחות הכרעות.
ואם המועמדים אינם רוצים להכריע — גם זו עמדה לגיטימית, אבל שיאמרו זאת ביושר. שיסבירו לציבור מה משמעותה של אי־ההכרעה ומה יהיו המחירים שישראל עלולה לשלם בגללה: מבחינה ביטחונית, מדינית, כלכלית, דמוגרפית ומוסרית.
עם כל הכבוד לרצון "לנצח", מה הטעם בניצחון שמשאיר אחריו בדיוק את אותה מדיניות שהביאה את ישראל למבוי הסתום הנוכחי?
אי אפשר להבטיח לציבור עתיד טוב יותר ובאותה נשימה להימנע מהשאלה שתעצב חלק גדול מאותו עתיד.
ישראל אינה זקוקה לעוד מנהיגים שיצטיינו בלומר מה לא. היא זקוקה למנהיגים שיהיה להם האומץ לומר מה כן — ולהסביר לציבור בכנות מה המחיר של הבחירה שלהם.
מכל האתגרים והאיומים שמדינת ישראל תידרש להתמודד איתם בשנים הקרובות, האתגר המדיני הוא החשוב והדרמטי ביותר. מעמדה של ישראל בעולם הגיע לשפל חסר תקדים!
במשך שנים נהנתה ישראל מווטו אמריקאי במועצת הביטחון של האו״ם. אני מאמין שכל עוד טראמפ מכהן כנשיא, זכות הווטו תמשיך לעמוד לרשותנו.
אצל הנשיא הבא, רפובליקני או דמוקרטי, המציאות עלולה להשתנות. העברת החלטה נגד ישראל במועצת הביטחון מכוח פרק 7 למגילת האו״ם, המטיל סנקציות בינלאומיות מחייבות, עלולה להביא לבידוד עמוק ולהפיכת ישראל למדינה מצורעת. האיום נובע בראש ובראשונה מאובדן התמיכה בישראל בקרב הציבור האמריקאי, והלכי הרוח בציבור משפיעים ומחלחלים למערכת הפוליטית.
אבל באירופה מצבנו חמור אף יותר.
בריטניה כבר הודיעה על מגבלות חדשות על פעילות הקשורה למפעל ההתיישבות ביו״ש, ובהן איסור יבוא ואפשרות להטלת סנקציות על חברות ואנשים המממנים, מסייעים או מרוויחים מפעילות באזור. הסנקציות עלולות להשפיע גם על בנקים ישראליים המעניקים משכנתאות במעלה אדומים ובאריאל. סנקציות בריטיות על בנקים ישראליים הן חלום בלהות שאסור שיתממש.
הרמתי טלפונים לידידים ותיקים במשרדי החוץ והאוצר הבריטיים ושאלתי: האם מישהו בממשלת ישראל מוטרד מהמצב ומטפל בו? התשובה: אף אחד.
מה הפלא? כבר שנה אין לישראל שגריר בלונדון בגלל האינטריגות בלשכת ראש הממשלה.
אבל זה מתגמד מול הסנקציות מצד האיחוד האירופי, שהוצאתן אל הפועל נדחתה עד לאחר הבחירות בישראל. האיחוד הוא שותף הסחר העיקרי של ישראל, כשארצות הברית במקום השני. סנקציות על הסחר בין ישראל לאיחוד עלולות להביא לקריסה כלכלית של ממש.
גם בבריסל שאלתי אם מישהו מטעם ישראל מטפל בנושא ופועל מול מקבלי ההחלטות. התשובה שקיבלתי: אף אחד לא מטפל ושום דבר לא נעשה.
כשמחברים את הנקודות מתקבלת תמונה עגומה: אובדן התמיכה בציבור האמריקאי, שינוי אפשרי ביחס הממשל הבא, החלטות נגד ישראל במועצת הביטחון וסנקציות מצד בריטניה והאיחוד האירופי, כולם חלק משחיקה במעמדה הבינלאומי של ישראל, שהיא בעלת השלכות מדיניות, ביטחוניות וכלכליות.
דוגמה מוחשית לכך ראינו בביקור נתניהו בעצרת האו״ם בניו יורק. האיש, ויחד איתו ישראל, הפך למצורע ולנטל על העולם המערבי. טראמפ נפגש עם נשיא טורקיה, ראשי מדינות במזרח התיכון ומנהיגים רבים, בהם זלנסקי, אך מבין שנתניהו הוא נטל. גם ראשי תעשיית ההיי-טק האמריקאית ומנהיגי מדינות ה- G7 אינם מוכנים להיפגש איתו.
את עומק האיוולת של נתניהו, סמוטריץ׳ ושאר השותפים לממשלת טבח 7 באוקטובר אפשר לראות בכך ששגריר ארה״ב בישראל, מייק האקבי, איש האגף הימני במפלגה הרפובליקנית וידיד אמת של ישראל, נאלץ לבקר בקוסרא ולתמוך בפלסטינים.
לכן, ב-27 באוקטובר חייבים להחליף את ההנהגה שמובילה את ישראל לקטסטרופה מדינית, ביטחונית וכלכלית. הממשלה הבאה שנקים תשקם את מעמדה של ישראל בארה״ב ובעולם. נקים מערך ייעודי שיפעל 24/7 ונחזיר את ישראל למקום של כבוד בקהילה הבינלאומית.