ניו יורק גמורה. היא עיר מהממת ודוחה, העשירים ברחו למיאמי, הרחובות מלאים בשנאה וראש העיר כריזמטי ומטורלל. ניו יורק היא עיר אוכלת יושביה וטורפת אורחיה. אין בה אמריקאים, כולם זרים. כמו בסרט מדע בדיוני אנשים משוטטים עם מבט חלול בעיניים. רובם עם אוזניות, בעולם משלהם. המאכל העירוני העדכני הוא בייגל. בכל פינה בייגל. כל ההמלצות הן איפה אפשר לקנות את הבייגל הכי טעים בעיר, הבייגל הכי מקורי, הבייגל הכי מושחת, הכי חמים, הכי קראנצ'י. הבייגל הוא המזון שמתאר בצורה הכי מדויקת את הריקנות של העיר: חור של אוויר ומסביבו פחמימה ריקה. ממדאני הוא לאונרדו די קפריו על חרטומה של טיטאניק. העיר חיה, אינטנסיבית, שוקקת כהרגלה, מפוארת; אבל גם תוקפנית, רועשת וגסה. כמה שהיא גדולה, כך היא נראית אבודה. רודפת אחרי כסף. אין בדל של אמת ברחובות, אין בה טיפת אותנטיות כמו ברומא, או רומנטיות של פריז או לונדון. הדבר שהכי מרגש אותם זה שהם סולקים אשראי. טורי המלא במעריב בתגובה הראשונה

ב-27 באוקטובר ב-22:00 ייקבע גם גורלו של שלמה (מומו) פילבר. הסוקר של ערוץ 14 אינו רק בעלים של חברת סקרים, הוא תקווה של מחנה שלם. בעוד סקרים אחרים שמתפרסמים בכלי תקשורת שונים חוזים מפה מורכבת, מפולגת, בדרך כלל לא מובהקת; פילבר באופן עקבי, רציף וחד-משמעי צופה רק תוצאה אחת: בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל. הסקר של פילבר לא אמור לעשות נעים לצופים ולהדהד להם תקוות ואשליות, אלא לשקף את המציאות כפי שהוא דוגם אותה. הוא נשען על מדע, על סטטיסטיקה והסתברות. הוא נקי, איש של מספרים. כלי העבודה שלו הם עמודות ודיאגרמות ולא דעות ופרשנויות. בבחירות האחרונות פילבר היה היחיד שחזה את ניצחון נתניהו. כלומר, מתוצאות הסקר שלו אי אפשר להתעלם. אחת מהשתיים: או שפילבר צודק וכולם טועים, או שפילבר טועה ורק הוא נופל. אצלו באופן תדיר הליכוד עומדת על יותר מ-30 מנדטים. אצלו נתניהו תמיד הכי מתאים להיות ראש ממשלה. רק אצלו נפתלי בנט יורד מתחת ל-10 מנדטים ואביגדור ליברמן נמצא על 5. היחיד שמנבא תוצאות דומות לשלו הוא זה של i24, שנערך על ידי שותפו לשעבר, צוריאל שרון. הניתוח שלו עובר מסטטיסטיקה ותורת המספרים - לסוציולוגיה והבנה של נפש המצביעים. עד כמה אנשים עוברים ממחנה למחנה. כלומר, אדם יכול לעשות מסע ולנדוד ממרצ לעבודה, לעצור רגע בבני גנץ ולהתקבע על יאיר לפיד או גדי איזנקוט. אדם אחר יכול לאפשר לעצמו להאמין באיתמר בן גביר ואז להתחזק ולתמוך בש"ס או להתרחק מהליכוד עד לבצלאל סמוטריץ' ועופר וינטר. אבל בגדול, כמה מצביעים שמרניים יהפכו להיות ליברלים? יש מספר חלקים באוכלוסייה שיכריעו את הבחירות. המעניינים ביותר הם המאוכזבים, או אלה שיהפכו להיות ממצביעים אקטיביים לאדישים ורדומים, אלה שכועסים מדי מכדי להצביע מחל ואינם מוצאים את עצמם עוד בימין. לליכוד יש כיום 32 מנדטים ולקואליציה 62. השאלה המכרעת היא כמה מהם יעברו להצביע למפלגות המרכז או ירחיקו לשמאל. הניסיונות לבטל אותו ולזלזל בסקריו הם מחנאיים ולא חכמים. פילבר יכול להיות צודק כמו שהוא יכול לטעות, ובגדול. כמו כן, לטענה הבסיסית שלו שעליה הוא מסתמך יש היגיון: מי שהצביע לליכוד ולמחנה הימין - יישאר שם. מי שחשב ב-2022 שבנימין נתניהו הוא ראש ממשלה טוב, אולי ממשיך לחשוב כך גם ב-2026, חרף 7 באוקטובר ועל רקע המלחמה, הפעולות הצבאיות והחיסולים. להנחה הזאת מתווספת העובדה שהעם זז ימינה ושרוב המצביעים הצעירים, בפרט החדשים, הם פחות שמאלנים. לכן גם הקמפיין של נתניהו מקפיד לדחוף את איזנקוט, בנט וליברמן לזרועותיהם של מנסור עבאס ויאיר גולן, ולטעון שכולם שמאל. עם היוודע תוצאות הבחירות יוכרעו גורלות. אחד מהם הוא האם המדגמים של פילבר נועדו רק לשרת אדם, או שדווקא הם היו יותר נכונים מכולם? לינק לטור המלא במעריב בתגובה הראשונה

מי שיכולים לגרום למתלבטים ולמאוכזבים לקום מרבצם, לצאת מאדישותם, לחזור לביתם הפוליטי - וגם הפעם להצביע ביבי – הם בין השאר פעילי מחאת קפלן | העליהום על עדן בן זקן כמשל לפני שבוע אגודת הלהט"ב בירכה את אמיר אוחנה על הישגיו בפריימריז של הליכוד. מיד לאחר מכן הגיעו אלפי תגובות נזעמות, נאמר שזו ההוכחה שעכשיו גם להט"ב יכולים להיות פשיסטים, ויש שחרצו: "הזוי על גבול ההומופובי". כלומר, אמיר אוחנה הוא אולי הומו כמונו, אבל הבעיה איתו שהוא לא משלנו. העיתונאי אורי משגב קרא לחרם על צומת ספרים בגלל מכירת "מרד הגנרלים" של ארז תדמור, שהתמודד בפריימריז של הליכוד. משגב אף השווה אותו ל"מיין קאמפף" של היטלר. טוב שלא הציע לשרוף את הספר. פעיל המחאה עמי דרור פרסם שורה של פוסטים שתוקפים את עדן בן זקן שנתניהו הגיע להופעתה. "לא נסלח לעדן בן זקן", כתב והוסיף, "כסף קל למי שהיה בהופעה... מגישים תביעה קטנה באתר משרד המשפטים... אף אחד לא צריך לשלם כסף עבור הופעה ולקבל אירוע בחירות! מי שמרמה את הקהל שלה, צריכה לשלם!", כתב בזעם. דרור, משגב ואחרים לא מתווכחים עם הצד השני, הם רוצים להעלים אותו. למחות את זכרו. לאיין אותו. כמו בפיזיקה כך בסוציולוגיה, הכוחנות המילולית הברוטלית הזאת מעוררת אנטגוניזם. הפועל היוצא שלה הוא הבנה שאין כאן ויכוח בין ימין לשמאל ואפילו לא על "כן ביבי, לא ביבי", אלא על השאלה של מי המדינה הזאת. קבוצת הייטקיסטים, טייסים וגם פרשנים מאמינה שהצדק רק אצלה, ושהיא תחליט איזו רפורמה תעבור ואת איזו צריך לעצור, הם יקבעו מהו רוב ושל מי המרחב הציבורי. המדינה היא לא של ה"בן זקנים" ו"האוחנות", שהיכולות, ההופעות ואפילו הנטיות שלהם לא רלוונטיות. זו בדיוק האנרגיה שתגרום לליכודניקים לנהור בחזרה לקלפיות. לינק לטורי המלא במעריב בתגובה הראשונה