In recent days, a lot of people posted short political credos. This is mine (although it ended up longer than the ones I read): Bibi bears much of the responsibility for the Oct 7 massacre, but he did a better job managing Israel’s multi-front war since then than anyone else would have. Israel didn’t overreact to Oct 7 in Gaza, and the Iran wars were not a mistake even if they won’t achieve all of their objectives. However, it’s possible that Israel was overly aggressive in Syria. The Haredi sector contributes almost nothing to Israel’s security or economy, and their continuing exploitation of state resources is indefensible. Palestinian nationalism is a death cult, and it must not be awarded a state no matter what the diplomatic cost is. Israel shouldn’t be a theocracy, but it shouldn’t completely separate state and religion either. Religion in moderation has many beneficial social effects. The “hostage religion” was a period of unprecedented collective psychosis in Israel, and it showed that the Israeli center-left was unsuitable for leading the country.  Netanyahu is a good prime minister, but most of the Likud backbenchers under him are low human capital kleptocrats. The settlements are good and they contribute to Israel’s security by redirecting Palestinian violence toward well-armed populations and by forcing the army to be present and engaged. However, formally annexing them would have a high cost and very few tangible benefits. Ben Gvir is an embarrassment and a bad police minister. Smotrich talks too much, but he’s a good finance minister. Brain drain from Israel is bad, but fear of it must not be allowed to dictate and settle all policy questions. America is a magnet for the world’s talent, and it’s inevitable that some of Israel’s high human capital will end up there. Donald Trump is a friend of Israel, even if he sometimes clashes with Netanyahu and even if some of his decisions are suboptimal for Israel. Democrats and young Americans turned on Israel mostly due to inevitable demographic processes. Israeli policies and bad PR might have hastened it on the margins, but weren’t the core catalyst. The US-Israel alliance in its present form will end over the next decade or two. Israel can weather this, but overall quality of life will be affected and this must be accepted as unavoidable. It’s OK to cave to the Americans on easily reversible or revivable things: ceasefires, settlement freezes, routine military operations. It’s not OK to cave on irreversible things: withdrawals, recognitions, evacuations, and once-in-lifetime operations.  Most Israeli Arabs don’t identify with the state, but a significant minority (1/4-1/3 according to polls) does. These people should be valued, celebrated, and promoted as the normative mainstream. The Abraham Accords is nice. Expanding it would be nice, but not nice enough to be worth any meaningful concession on anything. War with Turkey might be unavoidable, but since it would be immensely destructive for both sides, it should be prevented if possible. We should always be ready for peace, but we will always live by the sword. Our purpose should be not some final, grand diplomatic vision that ends all wars, but long periods of quiet and prosperity between the wars.

הבעיה הקטנה היא שרוב המצביעים של אייקנקוט אינם שוכרי דירה אלא בעלי דירה, ומאלה שכן שוכרי דירה, רובם יורשי דירה (יקרה, לא בפריפריה) עתידי.

בקושי יצא לי לשמוע עד כה את רון דרמר מדבר, בעיקר ראיתי בו איש שקט ויעיל שיודע לעבוד מאחורי הקלעים. לא יודע איך אתם, אני מאוד מתחבר לדברים שלו וגם לדרך שבה הוא מציג אותם. הציבור הישראלי צריך לשמוע את רון דרמר יותר.

קראתי בעניין רב את התגובות לציוץ הזה. מצד אחד: סופה של המדינה. מצד שני: מה אתם רוצים, הם אמרו מראש. מה שעניין אותי זה שזו דוגמה להעלמות המלונות כמרחב נייטרלי. מה זה מרחב נייטרלי? מרחב שבו קבוצות לא מרגישות בעלות ואף אחד לא מרגיש בבית לגמרי. למשל... הלובי בבניין שלי בנווה גן בפתח תקווה. אני גר בשכונה מעורבת: דת"לים וחילונים. מצד אחד, בשבת הם צריכים להסביר לילדים שלהם למה הם צריכים לעמוד כמו לולבים ולחכות למעלית השבת בעוד הילדים שלי מדלגים בעליזות אל המעלית. אני מהצד השני צריך להסביר לילדים שלי למה החברים שלהם לא יכולים לעלות איתם. כל אחד לא מרגיש מאד בנוח כמו בסביבה הומוגנית. יש המון מרחבים כאלו בעולם ובישראל וכמובן מאבקים עליהם. א-ב-ל לפעמים קבוצה מסוימת, בדרך כלל זו עם משאבים, עושה אקזיט: נסוגה לגמרי מהמרחב הנייטרלי וזה מה שקורה במלונות בישראל (מלונות, פחות צימרים שבהם המרחב פרטי). הקבוצה החילונית נעלמת מהמרחב הזה שפעם היה נייטרלי ומשותף. כמה מהחילונים פה הלכו ל*מלונות* בישראל מרצונם בשנים האחרונות? ובחמש השנים שלפני המלחמה? אני חושב שהרוב יגידו שהם נוסעים למלונות בחו"ל. כי קבוצה שיש לה יכולת פשוט תעזוב למרחב נוח יותר. מלונות בישראל הופכים יותר למרחב דתי. זה קורה לא רק בהקשר הדתי. למשל "על האש" ביום העצמאות שהיה פעם מרחב משותף לטקס של כל המעמדות, הפך למרחב של מעמד סוציו אקונומי נמוך כי מי שיכול עושה את העל האש אבל בפנטהאוז או בגינה הפרטית או במרפסת הרחבה. אגב, זה קורה גם הפוך. פעם בבתי ספר חילוניים היו ילדים עם כיפות סרוגות, היום זה יותר נדיר. גם התמעטות השכונות של דת"לים וחילונים ועליית מחיר של שכונות הומוגניות יותר. אין נכון או לא נכון, זו תופעה סוציולוגית מעניינת. שברגע שרואים אותה קשה לא לראות אותה. מה עושים? זה כבר תלוי בערכים וברצונות של כל אחד. לצערי יהיו קצת חפירות מהסוג הזה אז מי שלא מתאים לו, אני שם תיוג: #סוציולוגיה ואפשר להשתיק.

אל תצביעו למפלגות הגדולות. זו עצה בלי קשר לשיוך גושי. גוש ביבי? תצביעו לצ׳׳ד, וינטר, אפילו בן גביר שאני לא סובל עדיף. גוש אופוזיציה? תצביעו לבנט, לליברמן, אפילו לדמוקרטים שאני לא סובל. רק אל תצביעו למפלגות הגדולות.

הציוץ הזה קיבל הרבה לעג, אז אוסיף את שלי. הייתי בניו יורק מספר פעמים. היא בהחלט הידרדרה. היא עדיין עיר ייחודית ומרתקת, ולהשוות אותה לנתיבות או ללוד, כמו שישראלים עושים בטוויטר, זה ילדותי. אבל ניו יורק כן הידרדרה; אחד מהשינויים הבולטים היה המדפים הנעולים בחנויות נגד גניבות, גם במקומות מאוד מרכזיים כמו ברודוויי, שלא היה ככה כמה שנים קודם. מנגד, הרבה ערים בארץ עם מוניטין מפוקפק עברו שינויים חיובים. את נתיבות ספציפית אני לא מכיר, אבל נתניה לא נראית כמו פעם; בר שבע הפכה לעיר אוניברסיטה והשינוי חיובי לחלוטין; בבת ים יש טיילת נעימה; וכו׳ וכו׳. זו לא בורות לאומנית לשים לב להידרדרות של ערים במערב. כל מי שביקר מספר פעמים ב20 שנים האחרונות רואה את השינויים הלא חיובים לא רק בניו יורק אלא גם בפריז, בלונדון, בברלין, וברומא. כן, אלה עדיין ערים גלובליות, עם הרבה תרבות, והן עדיין מרתקות יותר מנתיבות ולוד. כל הכבוד לגאונים ששמו לב.

Israeli demography is not very peculiar. Every group has similar fertility rates to equivalent groups in other countries. Haredim resemble Haredim elsewhere. The national religious are similar to US modern and centrist Orthodox. Arabs are similar to Arabs in Jordan, Egypt and the West Bank. Non-Jewish Russian speakers are just as low-fertility as other Eastern Europeans. The only exception is secular Jews, who are sub-replacement but not as much as secular Jewish populations elsewhere. This is the only somewhat puzzling aspect of Israel’s high fertility that requires explanation, and my guess is that it’s a result of trickle-down influence by the other groups.

If Yechiel’s sacrifice means anything, it means he chose to allow 7 million Jews in Israel to live rather than die yet another mass extinction event. He chose life. You chose cowardice. It’s pretty low to attack Leiter at his most agonized and painful moment to score a cheap and pathetic political point. You soil your father’s friendship with this great man, Yechiel Leiter, by your obvious self- centered emptiness, political vacuousness and willful ignorance. This is perhaps one of the most pathetic displays of idiocy, peddling personal relationships of your parents to erupt in idiotic virtue signaling, I’ve ever seen.

זה 100% נכון.

רום ברסלבסקי בטוויטר מהווה מבחן מעוניין לדת החטופים, כי גם הדעות וגם הסגנון שלו אינם מתאימים להשקפת העולם של הדת. התגובות נותנות קצת אינדיקציה על מי היו המאמינים האמיתיים ומי קפצו על הרכבת משיקולים פוליטיים.

"איך הייתה אצלנו מוכנות כזו? כי הבדואים אהבו לגנוב את הלנדרוברים של החבר'ה מהמושב, אז עשינו קבוצת שמירה גדולה, 60 איש. היו 3 נשקים ארוכים, והרוב עם אקדחים." 16 מחבלי חמאס הסתערו על עין הבשור ב7.10 ונבלמו כולם בשער הכניסה המערבי ועל הגדרות. תודה לבדואים שהצילו נפשות. A smooth sea never made a skilled sailor

An astute observation by two Israeli writers in a book about those who rose to serve their country and people on Oct 7 and since, is that most Jews responded to that day with הנני Here I am, and some, in Israel and abroad, responded with “Am I my brother’s keeper?”.

We don’t arm Israel. They arm us.

ראיתי את כל כמות הביקורות לטוב ולרע על נאום נתניהו אז רציתי לראות בעצמי. לטעמי, נאום מעולה. אבל היה בו משהו אחד שתפס במיוחד את תשומת לבי: עובדה שנתניהו ציין, ושגולדה מאיר ז״ל נהגה לחזור עליה. עובדה מנצנצת. יש ראיון BBC מפורסם שלה מ־1972, שבו גולדה נשאלת על הכיבוש ומהו הסכסוך בין ישראל לערבים. ואז היא שואלת את המראיין: “Why was there a war in 1967?” כלומר: אם ״הכיבוש״ הוא הבעיה, אם ההתנחלויות הן הבעיה, אם מדובר במחלוקת על בפיסת אדמה למה הייתה מלחמה ב־1967?! They don’t want us here. ענתה. ״אנחנו יכולים כמובן ללכת. זו פשוט לא האפשרות שאני בוחרת בה.״ וזו, אגב, העובדה המרכזית שהשמאל הישראלי מתעקש להתעלם ממנה. לעקוף מימין משמאל למעלה למטה. ותמיד חוטפים את המציאות בראש עם הנוהג המרגיז שלה לא להיעלם. בהרבה מובנים, לטוב ולרע (והרבה מאוד לרע) אני מבין את מי שאומרים שהליכוד הוא מפא״י של היום. וגם את ההשוואה, לטוב ולרע, בין נתניהו לגולדה. וזה אולי המקום לומר מאיפה אני מגיע. מעולם בחיי לא הצבעתי ליכוד או נתניהו. מאז 1992 הצבעתי עבודה, אז רבין ז״ל. כקצין צעיר ששירת עמוק ביו״ש תמכתי בהתלהבות באוסלו. בחיי שלא באמת הבנתי כבר אז איך ״הסיפור״ הזה יעבוד. פשוט סמכתי על רבין. (היום אני רואה באוסלו אולי את הטעות החמורה ביותר שישראל עשתה מעולם) הצבעתי אח״כ לפרס ז״ל, שאותו הערכתי מאוד. תיעבתי אז את המתנחלים ואת רוב הציבור הדתי־לאומי. אגב, יגאל עמיר למד שנתיים מעליי בפקולטה. ראיתי בהם אחראים לרצח רבין. קראתי את ״חמורו של משיח״ של ספי רכלבסקי והסכמתי איתו בהתלהבות. אחר כך הצבעתי בהתלהבות לאהוד ברק, ואחר כך למצנע. ולצערי הרב, בבחירה בין נתניהו לראשות הממשלה על אחריותו האישית ל7.10 לבין איזנקוט, בנט, לפיד, גולן או ליברמן - זה, בעיניי, לבחור בין גוליבר לחבורת ליליפוטים.

This is very weird. Doesn’t Ukraine prohibit dual citizenship?

Al-Nablus University in the West Bank sets up an exhibition celebrating the 9 August bombing of a Sbarro restaurant in Israel, in which 16 civilians were killed. The Palestinian Authority makes the effort to build a mock Sbarro storefront and include props of mutilated body parts, to trumpet the perceived success of Palestinian resistance against Israel. Visitors are required to walk over Israeli and American flags to enter and leave the exhibition.

אשמת הכִּיהודים בעת החדשה רבו בעולם אנשים מסוג שלא היה ידוע קודם - יהודים שבדרך, או "כִּיהודים". מדובר באנשים ממוצא יהודי, בעלי הגדרה עצמית כיהודים ומוּכּרים על ידי סביבתם כיהודים, אך חסרי זיקה תוכנית כלשהי לתרבות יהודית כלשהי, למעט פירור פה פירור שם, מלה פה מלה שם. בכל ההיבטים החשובים תרבותם היא תרבות המקום. קיומם של אנשים כאלה בעולם, ומספרם המשמעותי, אינם סימן לחולשתה של התרבות היהודיות, אלא דווקא להיפך - לעוצמתה ולחיותה. התרבות הזאת נחרטת בתודעה כה עמוק, עד שהיא מסוגלת לעורר רגשות והדים אפילו במשך כמה דורות, ואפילו כאשר כל דור שבא יורד במידת חשיפתו לתרבות הזאת, עד שנשאר בלב איזה זיכרון היסטורי עמום וכמה סמלים חסרי חשיבות - ועדיין מספיק הדבר כדי לעורר תחושה של זיקה. אם זאת, תהיה השפעתה של התרבות היהודית חזקה ככל שתהיה כשהיא חוצה דורות, עם כל דור בא היא הולכת ונחלשת עד שהזיכרון העמום כבר אינו יכול להוות בסיס ראוי לטענה לשייכות. בסופו של דבר, בן אדם שמתוקף נסיבותיו הוא יהודי רק בשם, אבל לא יהודי בשום היבט אחר, צריך לקבל החלטה. ועבור אדם הגון, אדם כֵּן עם עצמו, אשר שלמות נפשו חשובה לו, יש רק שני נתיבים מכובדים: או מילוי נפשו בתכנים יהודיים ממשיים, או התבוללות. בעולם העכשווי, יש שתי צורות בלבד לנתיב החזרה לחיק התרבות היהודית: הדת היהודית והציונות העברית. בעיניי, הצורה הציונית-עברית עדיפה, כי היא מתאימה לדרגת ההתפתחות הגבוהה של הנפש המודרנית. היא אמנם יכולה לכלול בתוכה גם תכנים דתיים, אבל היא עצמה רחבה יותר מהם ומקיפה את מכלול הסיפוקים שהנפש המודרנית דורשת. לעומת זאת, הצורה הדתית תובעת צמצום הנפש וויתור על חלק מהישגיה הנפשיים של המודרנה. אם כי גם היא צורה ראויה יחסית לממש בה את היושרה הפנימית, ואני לא אשפוט את מי שמאמצים אותה. ולגיטימי באותה המידה הנתיב הנגדי - האדם שהזדמן לו מתוקף לידתו להיקרא יהודי אך מבין כי אין לו שום מטען יהודי תרבותי וגם אין לו שום סיבה, רצון וכוונה לאמץ מטען כזה, ראוי שיצהיר כעובדה קיימת על כך שתרבותו ונפשו אינם יהודים כלל וכלל, ושהוא חלק טבעי ואינטגרלי מתרבותו הקיימת. זוהי פרשת הדרכים שכִּיהודי עומד עליה. נדרש ממנו להכריע - לכאן או לכאן. אלא שרבים מתעקשים לא להחליט ולהישאר במצב המוזר הזה. וזאת לא רק בתור שמירה נוסטלגית וחסרת-משמעות של זכרונות כאלה ואחרים מעבָר הדורות, אלא מתוך יומרה לאיזו זהות מיוחדת ואיתנה. וכאשר דבר כזה קורה, לא פעם אנחנו נתקלים בתופעה של יהודי גלותי נוירוטי שהביטוי האולטימטיבי שלו הוא "כִּיהודי פוליטי" - אחד שנזכר ביהדותו רק כדי להכריז על כך שיהדותו חסרת התוכן הינה עליונה על יהודים בעלי תוכן תרבותי ממשי. ועל בסיס יומרה ריקה זו הוא פותח בריקודי מה יפית - סרבנדה, מיליבנדה, או מה שתרצו. אנחנו רגילים לבוז לכִּיהודים כאלה, ובצדק רב. אלא שלא תמיד אנו יורדים למעמקי החטא שלהם. אנחנו נוטים לזהות את פשעם במעשיהם - בהירתמותם לתעומלה האלימה נגד ישראל. אבל אני חושב שפשעם האמיתי שוכן עמוק יותר - בזהותם ובאורחם, ונראה לי שעד כה לא ניתנה על כך דעת. העניין הוא שהכִּיהודים הם בפועל היהודים היחידים שהסביבה הלא-יהודית במערב מכירה. ואפילו שיש ביניהם כמה שמתחזקים במקצת ומגיעים בראש השנה לבית כנסת, עדיין בכל ההיבטים החשובים בחייהם הם כִּיהודים גמורים. ולסביבתם יש מספיק קולטנים לחוש את האמת הזאת. ומכיוון שעבור הסביבה הכִּיהודים הם היהודים האמיתיים, היא חשה, בלי קשר לאיך שהיא מדברת, שיהודים אינם קיימים כתרבות, כי היהדות היא פאנטום, כי לכל היותר היהדות היא סנוביות חברתית שכמה פילושמים מעריצים והרוב הרגיל סולד ממנה, בצדק. אי אפשר להצדיק מוסרית הסתגרות של קבוצת אנשים ואת תחושת העליונות שלהם על בסיס הבדלים לא קיימים או קיימים ברמת מיקרו. בקיצור, באופן חייהם, יוצרים הכִּיהודים את התחושה כי אין ערך לקיום היהודים מלבד ערך הומניטרי פיזי, תחושה שעולה מכיוון שהסביבה אינה תופסת שכִּיהודים אינם יהודים, אינה מבינה שקיומם של כִּיהודים רבים הוא פועל יוצא מקיומה של תרבות יהודית עוצמתית ומלאת תכנים, ואינם מודעים לקיומה של תרבות כזאת. הנגזרת מכך היא שהסביבה מתחילה להקל ראש בזכותה של התרבות היהודית להתקיים ולשרוד - הזכות שמוכרת כבלתי-ניתנת לערעור לגבי כל עם אחר וכל תרבות אחרת. ומכאן קצרה הדרך להשלמה עם רצח העם של היהודים, כל עוד נמצא איזה סידור (כך הם משלים את עצמם) לפליטים יהודים ברמה ההישרדותית. אז לא רק שהכִּיהודים הם חוד החנית של התעמולה הרצחנית נגד המדינה היהודית. גביהם משמשים גם כגשר שעליו ידרכו אלה שיבצעו את רצח העם תוך כדי טשטוש התודעה של הציבור הנטיירלי אשר פשוט לא יבין מה מתרחש מול עיניו.

למה בנט תמיד קורס לפני יום בחירות? כבר עשור זה ככה, לא משנה איזה מפלגה הוא מוביל באיזה גוש. הבית היהודי, הימין החדש, ימינה, ביחד. כל פעם, כמו שעון שווייצרי, הוא קורס לקראת הפיניש. מה מסביר את התופעה הזו? אין מגמה כל כך עקבית אצל אף פוליטיקאי אחר בישראל. אני לא אציבע לבנט אבל גם לא חושב שהוא השטן. כראש ממשלה הוא היה עדיף פי אלף על אייזנקוט. מה קורה לו ומה עובר לתומכים שלו כל פעם?

בקיצור, הייתה לי שעה לשרוף בתל אביב, נכנסתי לתחנת דלק ושאלתי בחנות שם אם יש בית קפה באזור. יש כאן קפה חביבי, אמר לי המוכר. אתה צריך מקום לשבת? בוא, אני אשב איתך. אז בשארה הוציא לי בורקסים וישבנו לדבר קצת בחוץ. בהתחלה הוא סיפר על זה שבכלל למד הנדסת תוכנה ואיכשהו התגלגל לעבוד כאן, ואיך הוא אוהב את המפגשים עם התל אביבים, ואיך הוא נוסע כל יום מטירה, ואיך ליהיא לפיד באה לקנות אצלו עם הבת שלה. ולאט לאט התגלגלנו, דיברנו על גזענות, בחירות, בן גביר כמובן. הכל הלך כמתוכנן, כמעט הבאנו את השלום העולמי, עד שפתאום הוא הסביר לי למה ישראל יזמה את 7 באוקטובר, ואיך היא נתנה למחבלים לטבוח כאן באזרחים כדי שאחרי זה תוכל לכבוש את עזה. לא ראיתי עניין להתווכח, אז עברנו לדבר עוד קצת על החיים, נפרדנו כידידים שמעוניינים בשלום, ונראה לי שהבנתי כמה עמוקה התהום בינינו. אפשר לדבר, לצחוק, להיות בצ'יל לגמרי. אבל אנחנו חיים בשני עולמות שונים לגמרי, שיכולים כנראה להיפגש רק במפגש אקראי בתחנת דלק על קפה ובורקסים. באסה

שלאגר אחרי שלאגר. יש מצב שזה חשבון הומור האנדרסטייטמנט הטוב ביותר בעברית.