אשמת הכִּיהודים
בעת החדשה רבו בעולם אנשים מסוג שלא היה ידוע קודם - יהודים שבדרך, או "כִּיהודים". מדובר באנשים ממוצא יהודי, בעלי הגדרה עצמית כיהודים ומוּכּרים על ידי סביבתם כיהודים, אך חסרי זיקה תוכנית כלשהי לתרבות יהודית כלשהי, למעט פירור פה פירור שם, מלה פה מלה שם. בכל ההיבטים החשובים תרבותם היא תרבות המקום.
קיומם של אנשים כאלה בעולם, ומספרם המשמעותי, אינם סימן לחולשתה של התרבות היהודיות, אלא דווקא להיפך - לעוצמתה ולחיותה. התרבות הזאת נחרטת בתודעה כה עמוק, עד שהיא מסוגלת לעורר רגשות והדים אפילו במשך כמה דורות, ואפילו כאשר כל דור שבא יורד במידת חשיפתו לתרבות הזאת, עד שנשאר בלב איזה זיכרון היסטורי עמום וכמה סמלים חסרי חשיבות - ועדיין מספיק הדבר כדי לעורר תחושה של זיקה.
אם זאת, תהיה השפעתה של התרבות היהודית חזקה ככל שתהיה כשהיא חוצה דורות, עם כל דור בא היא הולכת ונחלשת עד שהזיכרון העמום כבר אינו יכול להוות בסיס ראוי לטענה לשייכות. בסופו של דבר, בן אדם שמתוקף נסיבותיו הוא יהודי רק בשם, אבל לא יהודי בשום היבט אחר, צריך לקבל החלטה. ועבור אדם הגון, אדם כֵּן עם עצמו, אשר שלמות נפשו חשובה לו, יש רק שני נתיבים מכובדים: או מילוי נפשו בתכנים יהודיים ממשיים, או התבוללות. בעולם העכשווי, יש שתי צורות בלבד לנתיב החזרה לחיק התרבות היהודית: הדת היהודית והציונות העברית. בעיניי, הצורה הציונית-עברית עדיפה, כי היא מתאימה לדרגת ההתפתחות הגבוהה של הנפש המודרנית. היא אמנם יכולה לכלול בתוכה גם תכנים דתיים, אבל היא עצמה רחבה יותר מהם ומקיפה את מכלול הסיפוקים שהנפש המודרנית דורשת. לעומת זאת, הצורה הדתית תובעת צמצום הנפש וויתור על חלק מהישגיה הנפשיים של המודרנה. אם כי גם היא צורה ראויה יחסית לממש בה את היושרה הפנימית, ואני לא אשפוט את מי שמאמצים אותה.
ולגיטימי באותה המידה הנתיב הנגדי - האדם שהזדמן לו מתוקף לידתו להיקרא יהודי אך מבין כי אין לו שום מטען יהודי תרבותי וגם אין לו שום סיבה, רצון וכוונה לאמץ מטען כזה, ראוי שיצהיר כעובדה קיימת על כך שתרבותו ונפשו אינם יהודים כלל וכלל, ושהוא חלק טבעי ואינטגרלי מתרבותו הקיימת.
זוהי פרשת הדרכים שכִּיהודי עומד עליה. נדרש ממנו להכריע - לכאן או לכאן. אלא שרבים מתעקשים לא להחליט ולהישאר במצב המוזר הזה. וזאת לא רק בתור שמירה נוסטלגית וחסרת-משמעות של זכרונות כאלה ואחרים מעבָר הדורות, אלא מתוך יומרה לאיזו זהות מיוחדת ואיתנה. וכאשר דבר כזה קורה, לא פעם אנחנו נתקלים בתופעה של יהודי גלותי נוירוטי שהביטוי האולטימטיבי שלו הוא "כִּיהודי פוליטי" - אחד שנזכר ביהדותו רק כדי להכריז על כך שיהדותו חסרת התוכן הינה עליונה על יהודים בעלי תוכן תרבותי ממשי. ועל בסיס יומרה ריקה זו הוא פותח בריקודי מה יפית - סרבנדה, מיליבנדה, או מה שתרצו.
אנחנו רגילים לבוז לכִּיהודים כאלה, ובצדק רב. אלא שלא תמיד אנו יורדים למעמקי החטא שלהם. אנחנו נוטים לזהות את פשעם במעשיהם - בהירתמותם לתעומלה האלימה נגד ישראל. אבל אני חושב שפשעם האמיתי שוכן עמוק יותר - בזהותם ובאורחם, ונראה לי שעד כה לא ניתנה על כך דעת.
העניין הוא שהכִּיהודים הם בפועל היהודים היחידים שהסביבה הלא-יהודית במערב מכירה. ואפילו שיש ביניהם כמה שמתחזקים במקצת ומגיעים בראש השנה לבית כנסת, עדיין בכל ההיבטים החשובים בחייהם הם כִּיהודים גמורים. ולסביבתם יש מספיק קולטנים לחוש את האמת הזאת. ומכיוון שעבור הסביבה הכִּיהודים הם היהודים האמיתיים, היא חשה, בלי קשר לאיך שהיא מדברת, שיהודים אינם קיימים כתרבות, כי היהדות היא פאנטום, כי לכל היותר היהדות היא סנוביות חברתית שכמה פילושמים מעריצים והרוב הרגיל סולד ממנה, בצדק. אי אפשר להצדיק מוסרית הסתגרות של קבוצת אנשים ואת תחושת העליונות שלהם על בסיס הבדלים לא קיימים או קיימים ברמת מיקרו. בקיצור, באופן חייהם, יוצרים הכִּיהודים את התחושה כי אין ערך לקיום היהודים מלבד ערך הומניטרי פיזי, תחושה שעולה מכיוון שהסביבה אינה תופסת שכִּיהודים אינם יהודים, אינה מבינה שקיומם של כִּיהודים רבים הוא פועל יוצא מקיומה של תרבות יהודית עוצמתית ומלאת תכנים, ואינם מודעים לקיומה של תרבות כזאת.
הנגזרת מכך היא שהסביבה מתחילה להקל ראש בזכותה של התרבות היהודית להתקיים ולשרוד - הזכות שמוכרת כבלתי-ניתנת לערעור לגבי כל עם אחר וכל תרבות אחרת. ומכאן קצרה הדרך להשלמה עם רצח העם של היהודים, כל עוד נמצא איזה סידור (כך הם משלים את עצמם) לפליטים יהודים ברמה ההישרדותית.
אז לא רק שהכִּיהודים הם חוד החנית של התעמולה הרצחנית נגד המדינה היהודית. גביהם משמשים גם כגשר שעליו ידרכו אלה שיבצעו את רצח העם תוך כדי טשטוש התודעה של הציבור הנטיירלי אשר פשוט לא יבין מה מתרחש מול עיניו.