יש סיכוי לא רע שכשספרי ההיסטוריה יכתבו הם יציינו את הבחירות אתמול כנקודת תפנית בחיי ישראל/פלסטין. אבל זו לא התפנית שאתם חושבים.
הדבר החשוב באמת שקרה אתמול התרחש במזרח ירושלים - כ- 10,000 בוחרים יצאו להצביע (פי 5 מבחירות קודמות). הכי חשוב הוא שאף אחד לא ביקש מהם לצאת, המפלגות הערביות בכלל לא עשו קמפיין במזרח ירושלים - זו הייתה תנועה עממית, משפחתית, שכונתית. בניגוד לעבר בקלפיות לא חיכו להם פעילי פתח לצלם או לעלוב בהם. גם בקושי היו קריאות ברשתות החברתיות לחרם. אתמול איש כבר לא התבייש בהחלטה שלו להצביע. המשימה של סילוק בן גביר מהשלטון הכשירה את כל האמצעים.
כל מי שדיברתי איתו היום ממזרח ירושלים אמר לי שמשמעות ההצבעה אתמול היא שבירת החרם הפלסטיני על הבחירות. מה שאומר שיש סיכוי טוב שבעוד שנתיים, הפלסטינים בעיר, אם יהיו מאוחדים ונחושים יוכלו לקבוע את זהות ראש העיר.
(תזכורת: בניגוד לבחירות הארציות, בהן יש רק למיעוט קטן מאוכל' מזרח העיר זכות הצבעה, בבחירות המקומיות יש לכולם זכות הצבעה. כשאני אומר כולם אני מדבר על על 40% מתושבי ירושלים).
לאורך השנים השחתתי מקלדות רבות על ההשתלבות של הפלסטינים בירושלים בחברה הישראלית - מהמעבר לבגרות ישראלית בבתי הספר, דרך האוניברסיטה, השתלבות בשוק העבודה (מאבטחים, למשל), יציאת נשים לעבודה ועוד. השינוי הזה נולד בגלל חומת ההפרדה והואץ בשל הקיפאון המדיני. התהליך הזה לא נעצר ב-7.10, להיפך. בן גביר באכזריותו, האיץ אותו וסייע בשבירת החומה האחרונה - החרם על הבחירות. אם זה אכן יקרה (ועדיין יש כוחות לא חלשים בחברה הפלסטינית שיתנגדו להשתתפות בבחירות המוניציפליות) זה יהיה צעד גדול קדימה לעבר עתיד של שותפות פוליטית בין הירדן לים. לאן נלך משם? אין לי מושג, אבל כל דבר עדיף על המציאות הנוכחית.
כתבה:
haaretz.co.il/news/elections…