כשהאמונה חזקה מהמציאות: הפסיכולוגיה של הביביזם והקשר בין ביביזם לבין דת
איך גורמים לאנשים להאמין כמעט לכל הסבר, ובלבד שהמנהיג שלהם ייצא נקי?
מה לא נכתב על תופעת הביביזם. על הערצת המנהיג, על הנאמנות העיוורת ועל הנכונות להצדיק כמעט כל מעשה, אמירה או מחדל של בנימין נתניהו. אבל נדמה שהשאלה המעניינת באמת אינה פוליטית, אלא פסיכולוגית: איך המוח האנושי מצליח לייצר הסברים למציאות שאינם עומדים במבחן ההיגיון, ולהאמין בהם בכל לב?
קחו למשל את פרשת קטארגייט.
ב־19 באוקטובר 2026 פורסמו קטעים מחקירת יונתן אוריך, יועצו הקרוב של נתניהו. אוריך סיפר שקיבל מאות אלפי שקלים עבור פרויקט לקידום תדמיתה של קטאר, ושעבודתו עם גורמים קטאריים נמשכה, להערכתו, עד אמצע או סוף 2024, כלומר גם במהלך המלחמה.
נתניהו, מצדו, טען שלא ידע על עבודתו של אוריך עבור קטאר, ואף הסביר שאין בכך פסול משום שקטאר אינה מדינת אויב.
כל העיתונות היתה מלאה בשקרים נגד הרמטכ"ל, נגד מצריים ודברים שיצאו מלשכת ראש הממשלה. אז איך יכול להיות שנתניהו לא ידע שזה יוצא מלשכתו ולא שאל מאיפה זה בא? כאן מתחילה היצירתיות. אוריך היה יועץ חיצוני. נתניהו לא היה צריך לדעת. מדובר בעבודה פרטית. קטאר היא מתווכת. כולם עובדים עם קטאר. אין כאן שום דבר חריג.
אלא שהשאלה המרכזית אינה רק אם נתניהו ידע, דבר שטרם הוכרע, אלא כיצד ייתכן שאדם כה מקורב אליו פעל עבור אינטרסים קטאריים בזמן מלחמה בלי שהדבר יעורר שאלות של ניגוד עניינים, אחריות ופיקוח.
אותו מנגנון פועל סביב שבעה באוקטובר. ״לא העירו אותי״, ״הסתירו ממני״, ״ראשי מערכת הביטחון הטעו אותי״. גם מול דיווחים על אזהרות מוקדמות, שנתניהו מכחיש את חלקן, הגרסה המגוננת מוצאת דרך לשרוד. כך הוא תמיד פועל כשיש משבר - הוא לא ידע ותמיד מפיל על אלו שמבצעים את העבודה בפועל.
כך נולד הפרדוקס: האיש שמוצג במשך שנים כמנהיג החזק, המתוחכם והמעודכן ביותר במדינה הופך, בכל פעם שנדרשת אחריות, לאדם שאיש אינו מעדכן אותו בדבר.
איך ייתכן שהמנהיג אחראי לכל הצלחה, אבל אף פעם אינו אחראי לכישלון?
כשהמוח מפסיק לחפש אמת ומתחיל להגן על אמונה. הפסיכולוגיה מכירה היטב את המנגנון הזה.
הפסיכולוג לאון פסטינגר תיאר את תופעת הדיסוננס הקוגניטיבי: המתח שאדם חש כאשר עובדות חדשות מתנגשות עם אמונות עמוקות שלו.
אפשר להפחית את המתח באמצעות שינוי האמונה. אבל אפשר גם לעשות משהו קל בהרבה: לשנות את הפרשנות לעובדות.
כאשר אדם מאמין במשך עשרות שנים שנתניהו הוא מנהיג גאוני, מושיע ישראל ומר ביטחון, הכרה באפשרות שנכשל אינה רק שינוי דעה פוליטית. היא עלולה לערער את זהותו, את שייכותו החברתית ואת מערכת האמונות שבנה לעצמו.
כאן נכנסת לתמונה חשיבה מונעת (Motivated Reasoning). במקום לשאול ״מה העובדות מלמדות?״, המוח מחפש תשובה לשאלה אחרת: ״כיצד אפשר להסביר את העובדות כך שהאמונה שלי תישאר שלמה?״
וככל שהעובדות קשות יותר, ההסברים עשויים להפוך יצירתיים יותר. יש לכך דוגמאות רבות בהסטוריה.
בשנת 2020 הפסיד דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית. בתי משפט דחו שורה ארוכה של טענות שנועדו לערער על תוצאות הבחירות. ובכל זאת, מיליוני אמריקאים המשיכו להאמין שהניצחון נגנב ממנו.
כאשר טענה אחת הופרכה, הופיעה אחרת. מכונות הצבעה, זיופים מאורגנים, קונספירציות של גורמי ממשל. הסיפור השתנה שוב ושוב, אבל המסקנה מבחינת מאמיניו נותרה קבועה: טראמפ לא באמת הפסיד.
זהו מנגנון פסיכולוגי מרתק: כשהאמונה הופכת חסינה בפני הפרכה, גם ההוכחה שהיא שגויה יכולה להפוך לחלק מההוכחה שהיא נכונה.
כשהמנהיג הופך לזהותם האישית של מאמיניו, האחים הופכים לאויבים
כאן מתווסף מנגנון מסוכן נוסף: זהות קבוצתית.
האדם כבר אינו רק תומך במנהיג. הוא שייך למחנה שמגדיר עבורו מי צודק, מי נאמן ומי אויב.
לאט לאט, הנאמנות למנהיג עלולה לגבור על הנאמנות לחברה שבתוכה הוא חי. עיתונאים שחושפים פרשיות הופכים לאויבים. אנשי ביטחון שמעידים על כשלים הופכים לקושרים. אזרחים המבקשים ועדת חקירה הופכים למי שמנסים להפיל את השלטון.
וכך יכולים ישראלים לראות באחיהם אויבים חמורים יותר ממי שמאיימים על ביטחונם. לא משום שהם בהכרח שונאים את עמם, אלא משום שהשתייכותם למחנה הפוליטי חשובה יותר מהזהות המשותפת.
הפסיכולוגיה מלמדת שחזרה על מסרים מגבירה לעיתים את האמון בהם. רשתות חברתיות, ערוצי תקשורת ודוברים פוליטיים מסוגלים להפוך הסבר מופרך למוכר, ואת המוכר לכזה שנשמע אמין.
וכשהאמונה זוכה גם לאישור חברתי, המחיר של הטלת ספק נעשה גבוה.
אז מה בעצם קורה כאן?
התהליך כמעט מעגלי: תחילה מעריצים מנהיג. אחר כך מזדהים איתו. בהמשך מתחילים לפרש את העובדות באופן שמגן עליו. לבסוף מתייחסים למי שמציג עובדות סותרות כאויב שיש להילחם בו.
וזו אולי התובנה המטרידה ביותר. כי מנהיג חזק באמת אינו זקוק למיליוני אנשים שימציאו עבורו תירוצים. המדינה זקוקה לאזרחים שמסוגלים לדרוש ממנו תשובות לשאלות קשות.