זה התרחיש הכי טוב שאני יכול לייחס לרונן בר בליל הטבח:
זהו התרחיש הסביר ביותר, שמסביר את התנהלותו של ראש השב"כ רונן בר בליל הטבח (חוץ מבגידה). זהו סיפור על ראיית מנהרה קלאסית, הימור פוליטי-מדיני חסר אחריות, והפקרות מבצעית שאין עליה כפרה.
פרויקט הדגל: "הסדרה" עם מפלצות החמאס
במשך שנתיים לפחות, רונן בר עבד בצמוד למודיעין המצרי ולצמרת חמאס על הסדרת ענק ארוכת טווח. ברקע עמד הרצון המופגן של יחיא סינוואר להביא לשחרור המוני של אסירים ביטחוניים – מהלך שזכה לרוח גבית נלהבת מצד צמרת השב"כ. עבור בר, זה היה פרויקט הדגל. כנציג מובהק של אסכולת "ההסדרים וההבנות", הוא האמין באמת ובתמים שניתן להגיע להסכמים יציבים עם ארגון טרור נאצי, ואף בנה על כך שההצלחה הזו תהווה את כרטיס הכניסה המפואר שלו לפוליטיקה הישראלית, כ"משיח" שהביא שקט לדרום.
אין סיכוי למלחמה בשום תרחיש
מרוב שהנהגת השב"כ הייתה מושקעת מכף רגל ועד ראש בשיחות על הקלות כלכליות, הגדלת מכסות פועלים ואופק מדיני, רונן בר שוכנע (בסיוע אקטיבי של המצרים) שהאפשרות שחמאס יבחר במלחמה כוללת בעיתוי כזה היא אפסית. מבחינתו, כאשר שני הצדדים כל כך קרובים לחתימה, האינטרס הכלכלי והארגוני של חמאס ימנע ממנו לשבור את הכלים.
השתקת שומרי הסף המודיעיניים
ההשקעה הטוטאלית של צמרת השב"כ באותו הסכם עם חמאס וסינוואר מסבירה מדוע המערכת הביטחונית בכללותה סירבה להקשיב לכל מי שניסה לנתץ את האשליה:
הנגדת המנוסה מ-8200 שהציגה את תוכנית "חומות יריחו" ואת תרחישי הזוועה של חמאס – נתקלה בקיר אטום.
התצפיתניות בחזית שהתריעו יום אחר יום על אימונים חריגים וסימנים מעידים על הגדר – זכו להתעלמות ובשלב מסוים אף לאיומים ברורים במשפט ובכלא.
המומחים הביטחוניים בשטח (כמו רפאל חיון) שזיהו את הסכנה – הושתקו, וציוד ההאזנה שלהם נלקח כדי שלא יפריעו לקונספציה לעבוד.
הצמרת פשוט לא רצתה שהעובדות יהרסו לה את העבודה הקשה שהושקעה בבניית "נייר המחויבות" המקומט מול חמאס.
תיאוריית המיסקלקולציה וראיית המנהרה
תחת ההנחה המוחלטת שחמאס רוצה הסדר, פעל רונן בר בתוך מרחב החלטות צר ומסוכן. הוא היה נעול על התפיסה שגם אם תצוף אנומליה בלילה, חמאס לא יפתח בשום מקרה במלחמה כוללת. הוא האמין שאם יתרחש אירוע חריג, הוא יהיה תולדה של אי-הבנה מקומית ("מיסקלקולציה"). אפילו בתרחיש הקיצון שבו חמאס יחליט לפעול באופן התקפי יזום, בר העריך שמדובר יהיה בפשיטה מוגבלת ביותר – אולי על שני יישובים – שלא נועדה לכבוש או להשמיד, אלא לשמש כלי מיקוח טקטי לשיפור תנאי המשא ומתן המדיני. העיוורון היה כה עמוק, שבר פשוט עצם את עיניו מול נתוני האמת.
"מה קרה לסינוואר?" – ההלם התודעתי
גם כאשר המתקפה הכוללת כבר יצאה לפועל, הקיבעון במטה השב"כ היה כה מוחלט עד שהתגובה הראשונית בחמ"ל הייתה שמדובר ב"תרגיל". השאלה ההמומה "מה קרה לסינוואר?" משקפת בדיוק את הלך הרוח בצמרת השב"כ כולה: האופציה שחמאס יוביל למלחמה רבתי פשוט נמחקה לחלוטין מהלקסיקון הביטחוני של אנשי הארגון. מי שהעז לחשוב אחרת לאורך השנים, הסתכן בנזיפה, בדחיקה לשוליים מקצועיים או אפילו בסיום הקריירה שלו.
שרשרת ההחלטות האסוניות
מתוך הרצון הקיצוני להגן על חזון ההסדרה ולמנוע בכל מחיר הידרדרות למלחמה מול חמאס, קיבל רונן בר באותו לילה ארור את ההחלטות הגרועות והמפקירות ביותר שניתן להעלות על הדעת: הוא נמנע מלהעלות כוננות מקיפה, לא עדכן את הדרג המדיני בזמן, לא התריע בפני כוחות ההגנה בשטח והסתפק בשליחת כוח זעיר של 7 לוחמי טקילה חמושים בנשק קל – כוח שאין לו שום סיכוי מול ארמיית טרור פולשת. בכך, הופקרו חבל ארץ שלם, יישובי העוטף, בסיסי צה"ל וחוגגי מסיבת הנובה לטבח מתוכנן מראש.
בור כרה ויפול בו
בסופו של דבר, רונן בר נפל לבור שהוא עצמו כרה. האמונה העיוורת שלו ביכולת לייצר הסדר כלכלי ומדיני עם חמאס מנעה ממנו לראות שהצד השני ניהל נגדו תוכנית הונאה מבריקה ואכזרית במטרה להשמידנו. בעיניו של בר, מלחמה כוללת הייתה תרחיש כה בלתי הגיוני, עד שהוא פשוט סירב להאמין שהוא יכול להתרחש – ואיך אפשר להיערך או למנוע אסון, כשאתה בכלל לא מאמין שהוא אפשרי?